מקטרות מים מן המזרח

מכל לנרגילה (משמאל) ומכסה לכוסית טבק (מימין), בסגנון מוגולי, אוסף נאצר ד. ח’ללי, לונדון
 
סוחרים וספנים פורטוגלים, הפיצו בסוף המאה ה-16 את הטבק ואת מנהג העישון בנל נמלי העולם. האנגלים, שהתוודעו אל הטבק בשנת 1580, הפיצו את עישון הטבק לארצות אירופה ולמזרח התיכון. בתחילת המאה ה-17 הכירו רוב תושבי המזרח את מנהג העישון

מימין: כוסיות של נרגילות על קנים, אוסף יוסי בנימינוף, ניו-יורק. שני משמאל: מיכל לנרגילה מאפגניסטן, אוסף יוסי בנימינוף, ניו-יורק. משמאל: נרגילה מאפגניסטן, אוסף מוזיאון ישראל

באזורים אחרים יוצרו נרגילות פשוטות מחומרים טבעיים אחרים, כמו דלועים, או קרנות שוורים, ובתקופה מאוחרת
יותר שמרו על הסגנון ועל הצורה הראשונים, וייצרו כמותם ממתכת 

 

 

חלקי הנרגילה

הנרגילה מורכבת מחמישה חלקים: מקטרת, קנה קשיח, מכל למים וצינור גמיש שבקצהו פיית העישון

המקטרת - ממוקמת בחלק העליון של הנרגילה, עשויה חרס, וצורתה כשל כוסית מחוררת. עליה הונחו עלי הטבק לשריפה ומעליהם גחלים. בנרגילות מפוארות היו מקטרות החרס נתונות בתוך כוסיות ממתכת, לעתים מכסף ואפילו מזהב, שעוטרו בצורה דומה למכל

הקנה - החלק המחבר בין המקטרת לבין מכל הנרגילה. הוא עשוי מחומר קשיח, מעץ או ממתכת. לעיתים יוצאת
מן הקנה זרבובית, שאליה מתחבר צינור העישון. בקנה עובר צינור דק, שיורד מן המקטרת למכל המים, דרנו נכנס העשן למכל, נשטף ומתקרר

מכל הנרגילה - צורתו דמויית בקבוק מאסיבי. מנרגילות קדומות שרדו על-פי-רוב מכלי המים, שהם החלק המעוטר
ביותר בנרגילה. מכלים יוצרו ממיגוון חומרים, מן הפשוטים ביותר, כגון אגוז קוקוס, דלעת, חרס ואבן, ועד ליקרים יותר, כגון זכוכית או מתכת. ערכם האומנותי של המפוארים שבמכלים רב. בנרגילות הקדומות יכול היה נל מכל כדורי לשמש מכל מים. לימים, כשהשתרש מנהג העישון, יוצרו מכלים במיוחד לתכלית זו. בכתף המכל נעשה פתח ונוספה לו זרבובית, לחיבור צינור המקטרת

הצינור - צינור גמיש, המשמש לשאיפת העשן מהמכל, ויוצא מהקנה או מהמכל מעל למפלס המים. בתקופות
קדומות נעשה הצינור מעור כבשים, שעוטר בליפוף חוטי משי צבעוניים או במעטפת בד. מכיוון שהעור לא שמר על גמישותו לאורך זמן, כמעט לא שרדו צינורות נרגילה מקוריים

הפייה - מחוברת לסוף הצינור והיא נועדה לשאיפת העשן תוך נדי הכנסתה לפה. בעבר, נעשתה הפייה מאבנים יקרות למחצה, בעיקר מענבר, נשהענבר האדום נחשב לטוב ביותר
 

נרגילה הודית בסגנון מוגולי, אוסף נאצר ד. ח’לילי, לונדון


עלי הטבק, ששימשו בעבר ומשמשים בהווה לעישון נרגילות, הם מזן ׳תומבאק׳, שריחו עז. זן זה של טבק גדל באיראן, ומשם ייצאו את עלי הטבק לשאר אזורי המזרח התיכון. המעשן נוטל עלים אחדים (במשקל 20-15 גרם), מרטיב אותם, סוחט מהם את המים העודפים, מגולל אותם ומניחם בכוסית שבראשו של קנה הנרגילה. לאחר מכן, הוא מניח גחלים על עלי הטבק הלחים ושואף בחזקה את העשן באמצעות הפייה. העשן עובר בקנה הקשיח אל תוך מכל המים, מצטנן במים ומיטהר, ולבסוף נשאף דרך הצינור הגמיש אל הפייה

סגנונות של נרגילות

ניתן למיין את הנרגילות על-פי גודלן, לשתי קבוצות עיקריות: נרגילות קטנות, שהן למעשה נרגילות אישיות, נוחות לטלטול; ונרגילות גדולות, שעישנו בהן לעתים בקבוצה, ויועדו להיות מוצבות בבית או בבית קפה. הנרגילה הגדולה הועברה ממקום למקום בידי משרת, שתפקידו היה גם להכינה לעישון. אפשר למיין נרגילות גם על-פי אזורים. אמנם, אופן עישון הנרגילה היה דומה בכל האזורים, אך צורתו של מכל המים, טכניקת העיטור של הכלי ואף שמו, היו שונים בכל אזור. ניתן להבחין בסגנונות עיצוב אופייניים, המייחדים אזורים מסוימים. ככלל, אפשר לשייך את הנרגילות לקבוצת החפצים השימושיים המעוטרים, האופיינית לתקופה האיסלאמית המאוחרת בין המאות ה-19-16. ארצות האיסלאם היו נתונות בתקופה המאוחרת לשלושה אזורי שלטון עיקריים: השלטון המוגולי בהודו, השלטון הצפאווי והקאג׳ארי בפרס, והשלטון העות׳מאני במזרח התיכון. לכל אזור מאפיינים סגנוניים שונים במקצת בעיצוב נרגילות

נרגילות הודיות בסגנון מוגולי-איסלמי 

הנרגילה מכונה בהודו ׳הוקה׳. המנלים המפוארים נעשו ממתנת בעבודת ׳בידרי׳, שהיתה הטכניקה הנפוצה של עיטור כלי מתכת בהודו מן המאה ה-17 ואילך. השם ׳בידרי׳ נגזר משם העיר בידאר, השוכנת בדקאן שבדרום הודו. בתקופת השלטון המוגולי היה בה מרכז הייצור החשוב לכלי מתכת. הכלים יוצרו מנתך, שהכיל בעיקר אבץ ותוספים של מתכות אחרות, נמו עופרת, נחושת ובדיל. הכלים נוצקו בתבניות, ואחר-כך נחרטו או גולפו על פניהם דגמי העיטור. במגרעות מיוחדות שובצו עיטורי פליז וזהב, ובעיקר כסף. לאחר מכן, כוסו הכלים במרח, שהכיל אמוניה. המרח יצר רקע שחור לעיטורי הכלים, ניגוד בולט לדגם העיטור המשובץ הבוהק. כלים מפוארים במיוחד עוטרו באמאיל צבעוני. העיטור השכיח היה בדוגמת פרחים, הסדורים בדגם חוזר על פני כל הכלי

מכלי הנרגילות הקדומות היו כדוריים, בעלי צוואר קצר ורחב, ואילו מכלי הנרגילות מסוף המאה ה-17 ואילך היו דמויי פעמון. יוצרו גם מכלי נרגילות מזכוכית, הדומים בצורתם ובדגמי עיטוריהם למכלי המתכת בסגנון ׳בידרי׳
 

נרגילות עם מכלי קריסטל, אוסף שלמה מוסאייף, הרצליה, אוסף יוסי בנימינוף, ניו-יורק



נרגילות פרסיות

באיראן מכונה הנרגילה ’עיליאן’. מקור השם בפועל ’ע’לי’, שמשמעו ׳לבעבע׳ או ׳לרתוח׳, עם זיקה לצליל שיוצרות הבועות בנרגילה בעת שאיפת עשן ארוכה.



בראשיתו של מנהג העישון בפרס, במאה ה-17, השתמשו בנרגילות עשויות חרס. מאוחר יותר, בתקופת שלטונם של הסולטאנים הקאג’ארים, בין השנים 1925-1785, החלו להשתמש במכלי מתנת, שנעשו מברונזה, מפליז, מכסף ומזהב. צורתם השכיחה היא דמוית אתרוג - בסיס המכל מחודד, וקצהו העליון קטום. לצורך ייצובם הוצבו המכלים על כנים, שיוצרו לתכלית זו

באותה תקופה רווח בפרס עיטורם של כלי מתכת באמאיל. שתי טכניקות שימשו לעיטור באמאיל: טכניקת שמפלבה שגורעים בה מעט מפני הכלי ליצירת שקערוריות למילוי באמאיל, וציור של דגמי עיטור בצבעי זיגוג. עיטורי האמאיל של כלי המתכת בימי השלטון הקאג’ארי מתאפיינים בצבעים עזים ועליזים, חלקם שקופים למחצה - צהוב, ירוק-ברקת (אמרלד), אדום כגון אבן אודם (רובי), כחול-מלכותי וחום, וחלקם אטומים, כמו לדוגמה, לבן או כחול בהיר. העיטורים הנפוצים, המאפיינים את התקופה, הם תיאורים נטורליסטיים של זרי פרחים כגון אירוסים, ורדים, ציפורים, צירוף של פרח וציפור (שכיח הצירוף של גול ובולבול, או של ורד וזמיר) ושל דמויות אדם.

הדמויות הנתונות במדליונים, הן של נערים ונערות, מהם בלבוש פרסי ומהם בלבוש אירופי בנוסח ויקטוריאני


תיאורן, החוזר ומופיע בכל סגנונות הציור הקאג’ארי, מושפע מן הציור האירופי מצד אחד. מצד שני, הוא משקף את אידיאל היופי הפרסי - שיער שחור, פנים מעוגלות, גבות עבות ומודגשות, עיניים דמויות שקד, ולחיי הנערות סמוקות. יש הסבורים, שדמויות הנערות מייצגות את החוריות, העלמות היפהפיות השוכנות בגן-עדן

מעניינים במיוחד הם תיאורי הנערות חשופות החזה, שלבושן אירופי, אך תווי פניהן אופייניים לנערות פרסיות. קרוב


לוודאי שהדמויות הללו משקפות את דמות האישה האירופית, כפי שנתפסה בדמיונם של הגברים הפרסים, בהשראת ציורים אירופיים מתקופת הרנסנס. יצוין, שבין הנרגילות מתקופה זו יש שעוטרו בדמויות של מריה וישו
 

מיכל נרגילה בסגנון סיני, עשוי חרסינה, אוסף מוזיאון ישראל


נרגילות מן המזרח התיכון בתקופה העות’מאנית



השם ’נרגילה’ הוא שמה הנפוץ של מקטרת המים בטורקיה וברוב ארצות המזרח-התיכון. כמעט שאין בנמצא נרגילות בסגנון טורקי-עות’מאני, שזמנן קודם למאה ה-19. הנרגילה האופיינית לסגנון זה היא נרגילה שלה מכל זכוכית דמוי אגס - רוב המכלים הללו יובאו מבוהמיה - וקנה כסף מעוטר. מלבדן ישנן נרגילות שמכליהן עשויים מתכת

מכלי הנרגילות הללו יוצרו מברונזה רקועה או מפליז רקוע, ושובצו כסף ונחושת בסגנון ’דמשקאי’. טכניקת שיבוץ זו של מתכות יקרות, בעיקר של כסף, בכלים עשויים ברונזה ופליז, שבה וזכתה בפרק זמן זה לפופולריות רבה במזרח התיכון, לאחר שנשתכחה למשך כ-400 שנה (היא נזנחה מאז המאה ה-15). רבים מבתי המלאכה לעבודות שיבוץ בסגנון ’דמשקאי’ היו בבעלות יהודית. העיטורים מבוססים על מסורת העיטור האיסלאמית וכוללים ערבסקות, תשליבים גיאומטריים וקליגרפיה ערבית

מיכלי נרגילות מיובאים 



התקופה האיסלאמית המאוחרת מתאפיינת בפתיחות רבה לארצות העולם. לקשרים המדיניים נילוו גם קשרי מסחר, בעיקר עם ארצות אירופה ועם המזרח הרחוק בעיקר עם סין. אלה השפיעו מאוד על הטעם האמנותי בקרב האליטות המוסלמיות, והחל ייבוא של פריטי מותרות וחפצים. האומנים בארצות האיסלאם שינו את סגנונם בהתאם לטעם החדש שפיתחו פטרוניהם

כוסית של נרגילה,  אוסף יוסי בנימינוף, ניו-יורק

כך קרה, שלצד ייבוא גדול של כלי חרסינה וסלדון סיניים, החלו קדרי התקופה, בעיקר באיראן, לחקות את החרסינה הסינית של הכלים מתקופת מינג (1644-1573), בסגנון הכחול-הלבן ואת כלי הסלדון. הם נעשו מחרס מעודן לבן, ועוטרו בציור כחול מתחת לזיגוג שקוף. עיטוריהם הושפעו גם הם מאוצר העיטורים הסיני המסורתי, וכללו פרחים, ציפורים ונופי סין. מכלי הנרגילות מטיפוס זה יוצרו במספר צורות. השכיחים שבהם עוצבו בהשראתו של ’קנדי’ - מכל סיני לשתייה בעל זרבובית בכתפו, שהפרסים אימצו והסבו למכל של נרגילה


סגנון נוסף היה חיקוי של כלי סלדון סיניים. המכלים מטיפוס זה נעשו גם הם מחרס לבן, הם נעשו בתבניות בצורות
שונות וצופו בזיגוג ירקרק, חד-גוני


ייבוא של כלים מאירופה כלל בעיקר כלי זכוכית. נרגילות שמכליהן נעשו מזכוכית שימשו בכל העולם המוסלמי. מן המאה ה-15 ואילך הלך ודעך ייצור הזכוכית בארצות האיסלאם, ולבסוף הצטמצם לייצור של זכוכית פשוטה בלבד. מרכזי ייצור של כלי זכוכית מפוארים נוסדו באירופה, והשליטים המוסלמים ואנשי חצרם ייבאו משם כלי זכוכית. תיירים אירופים, שביקרו בפרס במאה ה-17, סיפרו בכתביהם שמכלי הנרגילות המפוארים היו מכלי זכוכית מיובאים. במאות ה-17 וה-18 יובאו המכלים מוונציה, ומסוף המאה ה-18, ובעיקר במאה ה-19, הם יובאו מבוהמיה שבצ’כיה

 

 

בבוהמיה יוצרו כלי זכוכית במיוחד עבור שווקי המזרח. מכלי הנרגילות הללו נעשו מבדולח (זכוכית קריסטל), המכיל
עופרת בשיעור גבוה. המכלים היו מאסיביים, כדי להקנות יציבות לנרגילה. הטורקים ושאר תושבי ארצות המזרח התיכון העדיפו מכלים מזכוכית שקופה, שאפשר לראות דרכה את תנועת הבועות במים. לעיתים, הוכנסו למכלים פרחים או דגים, שהתערבלו במים בעת העישון. במאה ה-19 היה שכיח מכל שגופו דמוי אגס וצווארו ארוך. הקנה נעשה מכסף מעוטר בחריטה או בריקוע. קנים של נרגילות מפוארות במיוחד נעשו מזהב ושובצו יהלומים. כך נעשו הנרגילות של הסולטאנים העות’מאנים מן המאה ה-19, המוצגות במוזיאון טופקאפי. מכלי הזכוכית עוטרו בחריטה ובליטוש. על פני המכל עוצבו פאות מאורכות, סגלגלות או משושות, דמויות חלת דבש.

הפרסים העדיפו מכלי נרגילות דמויי בקבוקים, עשויים מזכוכית אדומה. מכלים אלה עוטרו גם הם בליטוש ובחריטה, ועל אלה נוסף ציור צבעוני באמאיל ובזהב. יוצרו גם מכלי זכוכית לנרגילות הודיות-מוגוליות. מכלים אלה הם כדוריים או דמויי פעמון, וגון הזכוכית ירוק או כחול. נהגו לעטרם באמאיל צבעוני
 

נרגילות חרסינה רוסיות 


פחות מוכר, אך מעניין, הוא יבוא של מכלי נרגילות עשויים חרסינה מרוסיה. קשרים מדיניים בין פרס לבין רוסיה החלו במחצית השנייה של המאה ה-18, כאשר השלטון הרוסי (בתקופת קטרינה, אלכסנדר הראשון ובעיקר בתקופת ניקולאי הראשון) החל לנגוס בשטחי הממלכה הפרסית. אז הגיעה תרבות המזרח לסנט פטרסבורג ואיתה חפצי אמנות רבים. באותה תקופה אומצו מילים פרסיות על-ידי השפה הרוסית וביניהן המילה ’קליאן’ שמשמעה בפרסית מקטרת המים

 

מכל נרגילה  מתוצרת מפעל גרדנר, רוסיה, אוסף יוסי בנימינוף, ניו-יורק 

 

ייצור החרסינה ברוסיה החל בבעלות קיסרית בסנט פטרסבורג רק במחצית המאה ה-18. מספר שנים לאחר מכן הקים תעשיין אנגלי בשם פרנץ יעקב גרדנר בכפר וורבילקי בית-חרושת לחרסינה. כלים שיוצרו שם היו אהודים מאוד על אנשי השלטון והאצולה הרוסים. לא ידוע בבירור מתי החל בית-החרושת לחרסינה של משפחת גרדנר לייצא את תוצרתו לשוק המזרחי, בעיקר לאיראן, אך ידוע, כי ברבע הראשון של המאה ה-19 היוו מכלי הנרגילות חלק ניכר מכלל הפריטים שנועדו לייצוא. בדו״ח היריד שנערך בשנת 1828 בניז’ני-נובגורוד, צוין ש״מוצרי חרסינה נמכרו ברובם לגרוזיה ולפרס״

דוגמה לנרגילות מחרסינה רוסית של גרדנר היא נרגילה שנושאת את דיוקנאות השליטים הקאג’ארים מוחמד שאח ובנו הסולטאן החשוב נאדר אל-דין שאח, כשהוא לבוש מדי צבא אירופיים, וחבוש כובע פרסי מצמר כבשים. נרגילה זו נוצרה קרוב לוודאי בתקופת פבל גרדנר, הרביעי בשושלת הגרדנרים. המכל העשוי חרסינה צחורה כוסה בצבע ורוד כהה, ועיטור הפרחים על הרקע עשוי הדפס מודבק אשר הושלם בציור במכחול

אומני החרסינה כינו טכניקת עיטור זו כ’דפוס הקאז’גארי’, סילוף שנוצר מהשם ’קאג’ארי’. הדיוקנאות של הסולטאנים נוצרו בשיטת ההדפסה מתצלום. הסולטאן נאדר אל-דין שאח ביקר לראשונה ברוסיה בשנת 1873, ולכן את הנרגילה הזאת ניתן לתארך רק לרבע האחרון של המאה ה-19

אין זה מפתיע שברוסיה ייצרו נרגילות מחרסינה, שעליהן מתוארת דמותו של הסולטאן נאדר אל-דין שאח, שהרי דמותו היתה מוכרת ואהודה ברוסיה. בחוגי העילית הסנט פטרסבורגית זכה הסולטאן האסיאתי להערכה רבה בשל אישיותו. האוכלוסייה העממית יותר הוקירה את חזותו של גיבור-החיל, עם שפמו ומדיו המפוארים. בבקתות האיכרים נתלו הדפסים עם דיוקן השאח, שעליהם מופיעה הכותרת ’מלך הפרסים’

בשנת 1892 נמכר בית-החרושת לייצור חרסינה של גרדנר למטבי קוזנצוב, ובשנת 1917 הולאם המפעל, ומשפחת גרדנר נאלצה להימלט מהמדינה. המפעל, שהיה אז בתקופת שפל, שינה את שמו ונקרא ’המפעל הממלכתי לחוסינה׳. בעידוד ממשלת לנין ראה המפעל פריחה מחודשת, ועל הכלים הוטבע סמל המותג ׳המפעל הממלכתי שבדימיטרוב, גרדנר לשעבר׳

בשנת 1925 הוקם התאגיד הממלכתי לחרסינה ולחרס מזוגג, שכלל גם את בית-החרושת בוורבילקי. באותה שנה התקיים כנס של עובדי התאגיד, ופרופ׳ פיליפוב, אחד מראשי הענף, נשא בנאומו את הדברים הבאים: ״השוק החשוב ביותר עבורנו הוא השוק המזרחי, האסיאתי. בשנות המלחמה והמהפכה הזרים המערב את סחורותיו למזרח, והוא עדיין פועל למען כיבוש השוק הזה מידינו. אני מציין עובדה זו כדי להתריע מפני האיום המתרחש ובא, ולאלץ את תעשייתנו לחשוב היטב על כיבושו ועל שמירתו של השוק החדש במזרח״. נאומיו חוצבי הלהבות לא נותרו ללא מענה

הנרגילה מחרסינה בצבע תכול נוצרה בוורבילקי קצת אחרי שנת 1925. החרסינה הצחורה כוסתה בשכבה של צבע תכלת זוהר, שעליו צויר ורד הבר, שהיה נפוץ בפריטי החרסינה של גרדנר. על הבסיס הופיעו סמל המותג, סמל ברית-המועצות, והכתובת: ״מפעלי דימיטרוב, וורבילקי״, כאן נעלם שמו של מייסד בית-החרושת לחרסינה

סוף דבר 

באחרונה חוזר לאופנה המנהג של עישון נרגילה, והופך לחלק מן ההווי החברתי של צעירים ישראלים שנפגשים ומבלים בצוותא. רוב הנרגילות שנמכרות עתה בשוק מיובאות ממצרים. המכלים עשויים זכוכית תעשייתית, את צינור העישון מעור מחליף צינור פלסטיק, וגם את פיית הענבר מחליפה פיית פלסטיק

נעמה ברוש וילנה לבורקו - אוצרות התערוכה ׳הבה נרגילה׳, שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים