|
"מחזון לתקומה" - מוזיאון הצייר משה קסטל
ד"ר דליה הקר-אוריון
על רכס הר בלב נוף מרשים באמצע הדרך בין ירושלים ליריחו, מתנוסס במלוא הדרו מוזיאון הצייר משה קסטל, ממנו נשקפים נופים בראשיתיים. ספור המוזיאון החל בשנת 1981 בזמן שנסע האמן עם בלהה אשתו לים המלח. הם ראו מספר בתים לבנים על ראש ההר וכשהגיעו למקום - מעלה אדומים, שהיה אז עוד בחיתוליו, נכבשו ביופיו הפראי והקסום. אז גמל במוחו הרעיון להקים במקום זה את המוזיאון שלו. בחור צעיר שפגשו במקום הפנה אותם למינהל מקרקעי ישראל ושם ניתן לו לבחור היכן הוא רוצה להקים את המוזיאון. בכתב הבקשה נכתבה המטרה של רכישת הקרקע: "רוצה להקים מוזיאון ולגור במקום". את בקשתו שנכתבה בכתב יד בשנת 1981: "לבלהה היקרה נותן אני אור ירוק לבנות את הארמון במעלה האדומים, הטאג’ מאהאל שלנו, במהירות האפשרית", הגשימה אשתו בלהה לבית באומן שליוותה אותו במשך שנים מרובות, דאגה לצרכיו, כיוונה ויעצה. בזכות אהבתה ונאמנותה לאמן ומורשתו, תבונתה ועקשנותה של בלהה, שחקנית תיאטרון הבימה לשעבר. למרות ההיסוסים בתחילת הדרך, קרם הרעיון עור וגידים ובשנת 2010 ייפתח המוזיאון המשתרע על שטח של שישה דונמים לקהל הרחב. בשטח זה ממוקם גם בית המגורים רחב הידיים ומאחור ייפתח גן אירועים. המוזיאון שלהקמתו תרמו גם אישי ציבור רבים, שרים וממלאי תפקידים, מתוכנן לנוחיות המבקרים. יש ניתוק מכוון בין הקפיטריה הפונה לנוף לבין המוזיאון. תמונותיו של האמן יאכלסו הן את הלובי רחב הידיים והן את האולמות בקומה השנייה לפי סדר כרונולוגי. הארכיטקט שעיצב אותו הוא דויד רזניק, שתכנן, בין היתר, גם את כנסיית המורמונים. בלהה פגשה אותו במלון היאט לשם הגיעה בעקבות הזמנת אחת מעבודותיו של בעלה. בשיתוף פעולה עם בלהה בעלת החוש האסתטי המפותח, שתרמה מרעיונותיה, הוקם בית לתפארה. הבית מחופה באבן ירושלמית ומהמרפסת הרחבה הנמצאת בחזיתו ומשקיפה על הנוף, רואים את כל האזור כולל ירושלים,האוניברסיטה העברית וגם את הנוף הבראשתי הקסום, הטבע וההרים הצחיחים.
מוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים.
אין מקום מתאים מזה למוזיאון של האמן משה קסטל, כי המהות הארץ-ישראלית הנשקפת ממנו, באה לידי ביטוי ביצירותיו השורשיות עוד לפני שראה את המקום.
משה אליעזר קסטל נולד בשנת 1909 בירושלים. הוא נצר למשפחה שעלתה ארצה מקסטיליה שבספרד בשנת 1492 ובניה ישבו דורות מרובים בחברון. אביו יהודה היה איש אשכולות, מקובל,תלמיד חכם, נצר לחכמי תור הזהב של ספרד, מעצב פרוכות, מומחה למוזיקה מזרחית ואמן כתיבה תמה. בעקבות הטבח בחברון, עברה המשפחה לירושלים והתגוררה בשכונות ימין משה ומשכנות שאננים. מזמורים, אותיות, אותות וסמלים קדושים היוו חלק בלתי נפרד מילדותו ומשתקפים ביצירתו.
בנות ירושלים, 1934-35, שמן על בד.
בהיותו בן 10 צירף אותו אביו החזן בבית-הכנסת כחזן משנה והאווירה של בית אבא מלווה אותו כל חייו. בראיון עימו הוא הזכיר את אימרתו של המשורר שאול טשרניחובסקי שאמר ש"האדם אינו אלא נוף מולדתו" עימה הוא מזדהה וממשיך "ירושלים זה הויטבסק שלי, אני מצייר את ירושלים של מעלה את הנשמה של ירושלים...".
כל חייו ושהותו בניכר נשאר קסטל נאמן לנוף הולדתו. בגיל 13 החל את לימודי האמנות, בבית-הספר לאמנות ’בצלאל’. הוא רכש את יסודות הציור וצייר בעיקר נופים. כבר בתקופה זו ניכרת משיכתו לטקסטורה ונופיו ניחנים באיכות מירקמית בולטת שנוצרה על-ידי הנחת צבע השמן בפקטורה עבה של צבע. לציורים אלה יש איכות של תבליט שחוזרת מאוחר יותר גם בציוריו בפריז, וחוזרת ומופיעה בציורי הבזלת. המורשת היהודית תפסה מקום מרכזי בתוכנית הלימודים שהונהגה באותה תקופה על-ידי מנהלו הראשון של בצלאל, בוריס שץ, ובאה לידי ביטוי בבחירת הנושאים כמו עקידת יצחק. הוא מתייחס לדמויות הפועלות בצורה נאיבית ופורש אותן לפני הצופה כבסיפור תוך ציון שמות הנפשות הפועלות לידן. הוא ינק בגיל צעיר את התייחסותו של בוריס שץ לאמנות כאל מלאכת קודש ויישם באדיקות את הפתגם: "אם תעזבני יום אעזבך יומיים" והקדיש את כל זמנו למעשה האמנות.
מסיק הזיתים, שמן על בד.
מאוחר יותר, נמנה קסטל עם קבוצת האמנים שפרשה מבצלאל ומהמורשת היהודית ופנתה לציור "ארץ ישראלי". אסכולה זו נוצרה כמחאה נגד מגמת החינוך בבצלאל וסגנונה ינק מזרמים שהיו חדשים באותה עת כמו קוביזם, אקספרסיוניזם ופרימיטיביזם. ציוריו באותה תקופה מאופיינים בקווי מתאר חזקים, בדרך כלל בשחור, נושאים המתקשרים לדמויות התנ"ך וניכרת מגמה לחזור למורשת הקדומה ולהשתלב במזרח.
לפריז הגיע האמן בפעם הראשונה בשנת 1927 בהשפעת מורה שאהב בשם בן דויד וגר שם 13 שנים. על הנסיעה באונייה הוא מספר שישן עם סוסים וחמורים עד שחבר הציע לו לעלות לסיפון וליהנות מהנסיעה. את המגבעת רחבת השוליים והעניבה השחורה זנח עד מהרה והמירן בבגדי "קלושאר". הוא נהג להיפגש עם עמיתיו בבתי קפה וגר קומה מעל הפסל הידוע ג’קומטי. עם מכיריו נמנו האמנים היהודיים חברי אסכולת פריז שבשנת 1935, בזמן ביקורו בארץ הציג תערוכה של עבודותיהם.
האישה עם פרוות השועל, 1928, שמן על בד.
קסטל נחשף גם ליצירות של אמנים כמו פיקאסו, חואן מירו ואחרים. הוא למד באקדמיה ג’וליאן ובמוזיאון הלובר שם רכש מיומנות בטכניקות ציוריות, על-ידי התבוננות בציורים של המאסטרים האהובים עליו: רמברנדט, ולאסקז, דלאקרואה וקורבה ונחשף גם ליצירות של אמנים כמו פיקאסו, חואן גריס ואחרים. כבר בסוף שנות השלושים שילב קסטל את נושאיו אותם ינק לפי דבריו: "ממקורות עבריים קדומים המקשרים אותי עם יסודות אמנות המזרח, שומר, אשור והכנענים" עם ההשפעות של האמנים המודרניים. במהלך שנות שהותו בפריז בקר בארץ פעמיים ולימד אמנים את טכניקות הציור השונות. המסקנה שקסטל הגיע אליה היא שהעיקר בציור זה לא הסיפור אלא החומר, "העיקר איך האמן מערבב את הצבעים ומניח אותם על הבד". הוא עצמו הפך לבקי ברזי החומר והשיג אפקט של אור זוהר מבעד לשכבות הצבע. בציוריו ניכרת גם השפעת המורשת הספרדית הניכרת בצבעים העזים, בתלבושות של הדמויות ובחושניות שלהן, כמו לדוגמה בציור "הנערה עם הכובע". בציורו הידוע "האישה עם פרוות השועל" שצויר בשנת 1928 מופיעה בצד שמאל ציור של כנסייה עם צלב המתקשר גם לציור פחות ידוע שלו המתאר צלוב ולמעלה הוא כותב שהוא האמן הצלוב, במשמעות של ישו המייצג את הסבל האנושי.נושא המופיע גם אצל מארק שאגאל.
בשנת 1927 ביקר אותו להפתעתו זאב ז’בוטינסקי שגם כתב את ההקדמה לתערוכתו שנערכה באותה שנה. במבוא כתב בין היתר:"..העיקר הוא הכישרון, צעיר שניתן לו מלמעלה הניצוץ הזה..."
עיר הזוהר והקבלה, 1954, שמן על בד.
עם חזרתו מפריז לארץ מצא מקום מגורים בבית עתיק, בלב צפת העתיקה. התכלת הצפתית הנמצאת בשמיה ועל קירות בתיה, לחש התפילות, הריחות והמיסטיקה קסמו לו והזכירו לו את בית אביו וילדותו .הוא צייר שם בין היתר את הציור "מחפשי המשיח" שהוצג בביאנלה בוונציה בשנת 1948 ונמצא היום באוסף הקבוע של הותיקן. ציוריו באותה תקופה כללו ציורים אקספרסיוניסטים, עם טקסטורה עבה של צבע,המזכירים את ציירי אסכולת פריז, ציורי דמויות מסוגננות, יצירות עשירות צבע ועתירות סמלים שהדמויות בהן מצטיירות בקווי מתאר דקים ושחורים על גבי בדים, ניירות וזכוכית, ותיארו את העבר: מרדכי על הסוס, מגילת אסתר, עקידת יצחק ועוד, בדרכים חדשות; וציורים נאיביים המתכתבים עם פסיפסי בית אלפא וציורי דורא אירופוס.
אחד מציורי בתי-הכנסת של צפת היה הציור הראשון שרעייתו לימים בלהה ראתה בתערוכה בבית הבימה והציור הקסים אותה. היום הוא תלוי על קירות ביתה הסמוך למוזיאון. עוד לפני שהתאהבה בו התאהבה ביצירותיו ורק לימים נפגשו במסיבה בתל אביב, אליו הביאה ידידה את "המתבודד מצפת". קסטל, שבלהה מצאה חן בעיניו ממבט ראשון, הזמין אותה לרקוד וכך החל הקשר שנמשך עד מותו בשנת 1991. התחלת הקשר ידעה מהמורות כאשר בזמן שרקדו הוא נתן לה מחמאה שהיא מזכירה לו מיניאטורה פרסית והיא נעלבה. לאחר מכן כשהגיעה לצפת עם להקת "הבימה" כשחקנית התכחש לה בהתחלה, אך אחרי ששרה בערב התחברו דרכיהם והיא עברה אליו לצפת. הם נשאו בשנת1951.  כוהנים בכותל, 1990, בזלת על בד.
בשנת 1948 היה קסטל ממנהיגי הפורשים מאגודת הציירים וממקימי התנועה שנקראה לימים "אופקים חדשים" והביאה מהפכה אמנותית רדיקלית ותחילתה של תקופה חדשה באמנות הישראלית. על נייר שמצא בבית קפה כסית ב 22.4.48, לשם פרשו מספר אמנים מאסיפה של אגודת הציירים בעקבות קריאתו "מי לה’ אלי", מופיעה בכתב ידו ההודעה על הפרישה וחתימותיהם של כמה מטובי האמנים בארץ. המכנה המשותף בין חבריה, שהיו שונים איש מרעהו בתפיסתם האמנותית, היה הרצון להתחדש, להתקדם ולצאת מהסטגנציה שאפיינה את האמנות עד אז.
בתחילת שנות ה-50 נסעו קסטל ורעייתו בפעם הראשונה לארה"ב והתקבלו באהדה רבה. הם נסעו לחודשיים ונשארו שנתיים. רעייתו זוכרת את כותרות העיתונים שהכריזו על בואו של "דה ברימטר מאלר איז גקומן פון ארץ ישרואל". עבודותיו הייחודיות נשאו חן בעיני מביני דבר ומאז הציג כל שנתיים בארה"ב. שם נחשף לחידושים של בכירי תנועת האקספרסיוניזם המופשט ביניהם ג’קסון פולוק ושילב את התרבות והטכניקות החדשות שספג בעבודותיו.
כוהנים, 1991, בזלת על בד, העבודה האחרונה של קסטל.
בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לו במוזיאון תל אביב בשנת 1955, כינו את עבודותיו מאותה תקופה "אבסטרקטיות" אך לדעתו הכינוי לא הולם כי אצלו יש תמיד קשר לנושא.
לקסטל היה סטודיו בפריז ובניו-יורק, אבל ליבו נשאר תמיד בארץ. כמו ששאגאל ראה את ויטבסק כשישב בפריז, ראה משה קסטל את חומות ירושלים במתארי הבתים בניו-יורק. בניגוד לפיקאסו שאמר: "אני לא מחפש אני מוצא" אמר משה קסטל: "אני מחפש ומוצא". את אבני הבזלת מצא בטיוליו בגליל באזור כורזין והחל להשתמש בהן כחומר גלם ליצירותיו. האבנים נכתשו, עורבבו בחומרים מלכדים והונחו על גבי הרקעים בעזרת שפכטלים. זהו השלב המוכר והמשמעותי ביותר בהתפתחות יצירתו. הוא ממחיש בצורה האמיתית ביותר את הקשר לאדמה, לאבן. נאמר בפרשנות על חלום יעקב שבאבן ששם למראשותיו גלומה כל ארץ-ישראל, כך גם ביצירות הבזלת של האמן גלומה כל הארץ. הוא מעלה נופים ערטילאיים עם מאובנים, מגילות, פסוקים, דמויות לוחמים קדומים ומשלבם בקליגרפיה המורכבת מאותיות עבריות קדומות בכתב דעץ.
קורבן פסח, 1949, שמן על בד.
ישנם שלושה סוגים של ציורים אלה: 1. "הקוניפורם" (כתב היתדות) - בהם מוטבעת במאסה צורה של משולשים המזכירים את כתב היתדות המסופוטמי. 2. התקופה השומרית עם הדמויות. 3. ציור משולב. הוא חוזר לתקופה ולאזור של אברהם אבינו ומעלה אותו בעבודותיו. האסטלות האשוריות מקבלות בציוריו גוון צבע ומעבירות תחושה תלת ממדית.
בשנות ה-70 נערכו תערוכות רטרוספקטיביות של עבודותיו במוזיאון תל אביב, בטייט גלרי בלונדון ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ציורים רבים מקשטים קירות של מבנים מרכזיים בארץ ובעולם. לדוגמה: הציור "תהילה לירושלים" (7X3 מ’ 1966) במשכן הכנסת, "כותל תהילה לירושלים" על הקיר הדרומי ו"מגילות הזהב על הקיר הצפוני", של חדר הטקסים של משכן נשיאי ישראל (1970-1971).
מגילות קדומות, 1940, שמן על בד.
ציוריו נמצאים באוספים של המוזיאונים הידועים בעולם כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, הטייט גלרי בלונדון, המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, מוזיאון ברוקלין, מוזיאון פוג בהרווארד, הוותיקן, במרכז רוקפלר ובמוזיאונים נוספים רבים ביניהם: פיטסבורג,טקסס, אריזונה, קליפורניה, בוסטון ובארץ בכנסת, במשכן נשיאי ישראל, במכון ויצמן, מלון אכדיה, משרדי אל על ובטכניון בחיפה.
קסטל זכה בפרסים מרובים ביניהם פרס דיזנגוף ב1945-46 ופרס "פרמיו דה אסטדו" בביאנלה בסאו פאולו בברזיל בשנת 1959.
דיוקן עצמי, 1935, שמן על בד.
התהילה והכבוד רצו אחרי האמן שהיה איש צנוע והקדיש את חייו לאמנות וליצירה. הפתגם "שרשה לה פם" מתקשר לאשתו שחשבה בצורה יותר תכליתית, והייתה הכח המניע בחייו. את שמה הנציח בכמה מעבודות הבזלת שלו.
במוזיאון החדש של האמן משה קסטל במעלה האדומים, ניתן לראות את עבודותיו המופלאות - פיסות ארץ-ישראל. העבודות הן מהאוסף הפרטי של בלהה קסטל, חלקן נרכשו על ידה מחדש במהלך השנים וחלקן הושאלו לצורך הצגתן, ממוסדות ומאספנים פרטיים, ביניהם חיים שיף וסר אייזיק וולפסון.
|
|
