קידום אמנים


אתי לב 

מאת: פאול קניאל 

בעשור השני והשלישי של המאה ה-20, עם הופעתה של האמנות המופשטת, האשימו אותה מתנגדים דאז (בדומה לאלה של היום) שהיא מין משחק שרירותי של צורות וצבעים. טענו גם שאינה מייצגת דבר ולכן היא מחוסרת כל קנה-מידה המאפשר שיפוט של איכותה האסתטית. מגיניה המועטים טענו שהאמן המופשט, יוצר יש מאין, מאפשר לצופה אין סוף אסוציאציות חזותיות והופך הוא עצמו למכשיר המעביר יופי טהור, עונג משוחרר וחוויה אסתטית עמוקה, לפעמים בלתי מודעת. האמנות שוחררה סוף-סוף מכבלי מציאות חיצונית ענייה וכפייתית. החופש הגמור היה (לפעמים הוא גם היום) למילת הקסם.

הנימוקים האלה בעד ונגד, נראים כבלתי רלוונטיים במקרה של אתי לב, למרות היותה אמנית מופשטת אמיתית. מבקרים שמכשירי גישתם לאמנות הם הסיווג וההשוואה יתארו אותה כקולוריסטית ו/או מופשטת לירית ו/או אקספרסיוניסטית. האמת היא, שאתי לב ראויה למבט שני. 



הבה נדבר על החופש. הבדים של אתי לב מציגים לקהל מה שנראה כמחווה מלאת רינה לחירות. עינינו יכולות לעקוב אחרי התנועה ללא מעצורים של ידה ומברשתה, ואחרי הלהט שלה להשתמש לעיתים ישירות מן השפופרת בצבעים החזקים ביותר. ההרמוניה שלהם מושגת ללא מאמץ על-ידי כישרון בלתי נדלה ובלתי מוגדר, דבר המהווה את סימן ההיכר של אמן אמיתי. אבל זה רק פן אחד מיצירתה של אתי לב. 

כאילו על מנת להדגיש שאין חופש אמיתי ללא מגבלות וכללים מוסכמים מראש, לב בונה כמעט בהיסח הדעת, מבנה מאונך או מאוזן, שמהווה את הרקע ללהט היצירתי שלה, לצורך העצום שלה בהבעה ולנטייתה הטבעית לביטוי עצמי. המבנה, שהוא אילוץ שנוצר על-ידה וכאילו נגד חירותה היא, קובע את כל האירועים החזותיים על הבד. הכתמים הגדולים והצבעוניים הממוקמים פה ושם כביכול במקריות, ושנראים כמו פלנטות חופשיות או אפילו שלוחות רסן, הופכים פתאום במבט שני, הודות למבנה הנתון, לכוכבים בגלקסיה שבה החופש והסדר מתקיימים יחדיו. אנו נמצאים ביקום שאחרי "ויהי אור", ולא בתוהו ובוהו שקדם לו. פיגארו של הסופר בומרשה אמר: "ללא חופש הביקורת, כל מחמאה היא חנופה". אתי לב מוסיפה: "ללא מבנה נתון וכפייתי, כל חירות היא אנרכיה". 



בעבר הייתה ללב תקופה פורייה ומעניינת של עבודות רשת, דבר זה אכן משמעותי. הרשת היא מטפורה מוצלחת לחופש ולאילוץ גם יחד. הרשת כופה מחד-גיסא את הכיוון והפרופורציות של התמונה; ומאידך גיסא, היא מהווה מבנה גמיש וכפיף המאפשר לאמן שוחר החירות להשתמש בו כחומר ביד היוצר. הרשת היא גם התגלמותו של מושג השניות (הדואליות): היש והאין, המלא והריק, הסגור והפתוח. אחדים יזכרו את סיפור הילדים אודות מלך אכזר, שעל מנת לחוס על עיר דרש מהעלמה היפה ביותר לבוא אליו לבושה ועירומה בעת ובעונה אחת. הנערה הגיעה בשמלת רשת והעיר ניצלה. השניות היא גם תכונה חשובה של אתי לב. לא רק קיום יחדיו של חופש ואילוץ, אלא גם שניות של צבעוניות. היא ממקמת אינטואיטיבית צבעים וגוונים שלפי הכללים אינם סובלים שכנות. זה גורם למתח חזותי ואמוציונלי רב אבל חוש השניות שלה מביא אותם להרמוניה שלמה.
 
השניות מופיעה גם בקשר למצב רוחם של ציוריה. מה שנראה לכאורה עבודה צבעונית מאוד עליזה, מתגלה במבט ארוך וקרוב יותר כציור מלא עצבות ותוגה. הכתם השחור שכמעט לא נראה בין הצבעים החזקים הופך פתאום לאמירה העיקרית של הציור. ציוריה אינם יצירות ’יש מאין’, אלא נופים פנימיים ואישיים, מופשטים אבל בעלי משמעות ברורה ומסוימת, בהתחלה עבור עצמה ואחר-כך עבור אלה שיודעים להסתכל על ציור. לפעמים, ולהפתעתה היא, איזה שהוא פרופיל או קונטור צץ מן הבד המופשט וזאת לא במקרה, אלא כתוצאה מחוויה אמוציונלית חזקה ואישית. אין ללב יותר קושי להעביר חוויה זו לצופה המיומן מאשר יש לאמנים פיגורטייבים לא פשטנים להעביר את מסרם. העוז ושמחת הציור שלה עובדים יותר טוב באמצעות אמנות מופשטת. 



מנקודת מבט אחרת, אחדים תמהים מדוע משתמשת אתי לב באופן קבוע בשלושת הצבעים הבסיסיים בצירוף ירוקים, בצורה טהורה במרבית המקרים. האם זאת אותה הגברת בשינוי אדרת? הקוביסטים השתמשו תמיד באותה סדרה יחידה של צבעים (או אי צבעים) מבוססים על צבע חום. מונדריאן השתמש רק בשלושת הצבעים הבסיסים עם שחור, לבן ואפור. כל אלה שזכו לבקר בתערוכה של מונדריאן - אירוע מן הנדירים בעולם האמנות - קלטו את העושר שהוא השיג באמצעיים מזעריים אלה. השינוי הקטן ביותר של הצורה ההנדסית או של היחס בין הצורות והמשטחים, מקבל חשיבות עצומה ומקנה לציור את המשמעות הלא כל-כך סודית. אותו התהליך חל בעבודותיה של אתי לב. הכתם הקטן ביותר של כתום וסגול הוא בעל משמעות רבה בתוך השטח הנשלט קבוע על-ידי אותם שלושת הצבעיים הבסיסיים. המיומנות והמקצוענות של האמנית בעבודה של שכבות הצבע השונות אשר מופיעות במבט נוסף ומקרוב, מקנות לכל ציור זהות אישית ברורה.
 
כדאי לתת מבט שני גם על הרישומים שלה. הם נראים במבט ראשון כנובעים מתפיסה אסתטית שונה. הציורים צפופים, מלאים, טעוני רגש, הרישומים אווריריים, קלים אבל בוטים, בעלי אמירה אך לא תוקפניים, רק צורות קטנות דמויי ערבסקות (צלבים, פרחים?) משותפות לציור ולרישום, ובכל זאת שניהם תולדות של אותה תפיסה ורוח. המרץ והעוז. החופש והריסון העצמי שבאים לידי ביטוי בצבעים של הציור הותאמו להפליא למדיום השונה וכולם מצויים בקו החזק, במשטחים הלבנים, בתנועת ידה הנמרצת והחושנית גם יחד. 

לבסוף, כדאי לציין את דרך עבודתה: דו-שיח מתמיד בין האמן ובין הבד. האמן מתחיל רעיון, עם נוף פנימי או עם מצב-רוח ומביא את הציור לנקודה מסוימת שממנה הוא מודרך על-ידו עד אשר הוא משתלט עליו שוב, וחוזר חלילה. הדבר דומה לריקוד צמוד, שבו כל אחד מבני הזוג תופס את הפיקוד לסירוגין. דו-שיח זה מאפשר לאתי לב ביקורת מתמדת על עבודותיה. אם הן אינן מה שהיא ציפתה, היא שמה אותן הצידה או משנה אותן כליל. כך אנו בטוחים שהציורים שעברו את הביקורת, ושלפעמים מוצגים בתערוכות, הם בעלי החותם החשוב של כל אמן - האותנטיות.

פאול קניאל - לשעבר אוצר במוזיאון ישראל ויועץ לענייני אמנות לראש העיר תל-אביב-יפו.