האמן כמרטיר המאה ה-20, טכניקה מעורבת על עץ, 110X75 ס"מ.
ברוך אלרון - דברים על האמן
הסוריאליזם החל בצרפת, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כאסכולה וכחלק מההיסטוריה האירופית של האמנות. אבל, המועד שבו חדר הסוריאליזם אל האמנות כתוצר של הדימיון ההיפראקטיבי, לא ברור.הדימיון ההיפראקטיבי והפנטסטי מיוצג לעיתים, אצל האמנים, בהגזמה. ביצירות האמנות של גרונוואלד, בוש, ברויגל כמו גם ביצירות האמנות של הסוריאליסטים הגדולים, הכל ובכל מקום הוא בר תחושה, כמו שפמו של החתול, שמגיב לכל דבר בו הוא נוגע. האדמה חיה בכל מקום, ולפעמים לובשת צורה של יצור ענק. כל דבר על האדמה או מתחת לה, הוא בר מתיחה, כיווץ או עיוות, ונוצר מחדש כבן כלאיים אפשרי או בלתי אפשרי.
בדרך כלל, המציאות שבה האמנים והצופים חיים, הופכת ללא סבירה עקב היותה ניטרלית, חסרת משקל ורזה – חלום רדוד שממנו יהיה מהנה להתעורר. הכוח של הדימיון שבעבודת האמנות משחרר אותם מהקשיים של המציאות הרגילה ועוטף אותם בהזיות שמעל המציאות. למרות, שלא לעיתים קרובות משיגים את הכוח ההזייתי הזה, זו היא החוויה אליה האמנים הסוריאליסטיים מכוונים. במידה שבה האמן מצליח, החיים היומיומיים, הפעולות שלהם והאובייקטים הקשורים אליהם, הופכים למסתוריים והמציאות הסוריאליסטית הופכת לצפויה, ניתנת לאמונה ובמובן מסויים הופכת רגילה לחלוטין. הראש כולל הכתפיים האנושיות יכולים להפוך להילה בהירה שאותה אלרון, לעיתים קרובות, מצייר או רושם.
בדיוקן שאותו צייר אלרון, ’ההצגה הסתיימה’, שבו מתואר אדם התומך בראשו הכמעט ריאליסטי באמצעות ידו הכמעט ריאליסטית, המחליפה את הצוואר, מופיעה ריביזיה סוריאליסטית לאנטומיה של האדם המצוייר, שהיא בלתי אפשרית כפי שהיא משכנעת לגמרי. כאמן, הוא לקח את עצמו במקרה זה לגמרי ’בידיים’.
פרופ’ בן עמי שרפשטיין, חתן פרס ישראל, המחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב
ניו-יורק, ניו-יורק, שמן על בד, 100X120 ס"מ.
בשנת 1981, התארגנו שישה אמנים כדי להציג ביחד את עבודותיהם. זאת הייתה השנה שבה הכרתי את ברוך אלרון, ושפר עלי מזלי להיות לו לחבר מאז ועד היום. אנו קראנו לעצמנו ’קבוצת משושה’, והיא כללה את אלרון, אותי, יואב שועלי, יעקב גילדור, רחל טימור ואשר רודניצקי. ברוך אלרון זימן אותנו לביתו ואז התברר לכולנו הדבר המשותף בינינו: הסגנון הסוריאליסטי – ריאליזם-פנטסטי, סגנון הציור שכולנו עסקנו בו. למותר לציין, כי אלרון היה הדובר הבכיר של הקבוצה. במשך השנתיים הבאות הצגנו את עבודותינו בכל הארץ.
לעיתים קרובות הייתי מתבונן בעבודותיו של אלרון עם לא מעט כבוד והערצה. "האיש מצייר כמאסטרו אמיתי" הייתי חושב. וכששאלתיו לגבי הסמליות שבעבודותיו, היה אלרון פותח בהסברים פנטסטיים ומרתקים, וכל זאת מתוך ידע עצום בנושאים רבים. הייתי מרותק למקומי.
במשך השנים ביקרתי בתערוכותיו של אלרון. עבודותיו הותירו עלי רושם עצום. לדוגמה, תערוכת ציורים
שעסקה בנושאים תנ"כיים, ושבה אלרון נתן פרשנות אישית ומודרנסטית לדימויים הוויזואליים, ובכך איפשר היבט סוריאליסטי ושונה לציור התנ"ך.
אלרון יודע היטב את חוקי האנטומיה והפרספקטיבה, ובציוריו הוא עושה בהם שימוש רב-משמעותי ומצליח לנווט את עין הצופה בדרכים שונות ומפתיעות. צבעי השמן שלו מבריקים בין אם זה במישור הקדמי של הציור או לאורך קו האופק, והצופה חש תמיד שהוא יוצא למסע מרתק.
ברוך אלרון הוא תמיד ה"מאסטרו של הצבע", של נושאים מטפוריים נפלאים ושל חלקיקי דמיון המשייטים על פנויים שמתוך החלומות.
אהבתו של אלרון לנופי ארץ-ישראל גרמה לו לצייר ציורי אקוורל רבים – סצנות ממורדות הרי הגליל ושפע של עצים ופרחים כשהכול מצויר מתוך רגש עמוק של הזדהות ובדיוק מופתי.
לאחרונה, התמזל מזלי ודפדפתי בכמה ממחברות הרישום של אלרון. בזמן החלמתו בבית-החולים, הוא רשם במחברותיו ללא הפסק, ואותן מחשבות "ראשוניות", סקיצות בתוליות, מנבאות את ציוריו החדשים המתרגשים לבוא.
הוא רושם מהר כשידו יציבה, אובייקטים מוכרים בסביבה בלתי מוכרת, חלקי גוף הנחים בתנוחות שונות, פה פנים, שם איזו יד... ובליווי של מעט טקסט. אני יודע שהרישומים הללו הם ה"זרעים" של ציורי העתיד, ציורים אשר יגלו לצופים את סערת נפשו של אלרון והקונפליקטים האין-סופיים שבו.
למרות ש"קבוצת המשושה" התפרקה, ברוך אלרון נשאר צייר גדול וחבר נאמן.
אריה למדן
|
