מכירה פומבית | יהודה מאי

נינה
מושינסקי

הקשר בין צילומיה של נינה מושינסקי – כתמי שחור ואפור של ג’לטינה כסופה על נייר לבן – וציוריה – כתמי שחור ואפור של צבע שמן ושעווה על בד לבן – בולט וחמקמק כאחד. מושינסקי עובדת על גבול המציאות, תוך שילוב טכנולוגיה יחסית מודרנית – גם אם כמעט מיושנת - של צילום בשחור/לבן עם ציור
מסורתי, שלא מתיישן לעולם.

הדימויים מערבים כביכול את המתבונן גם אישית וגם רגשית, בחיבור רגעים פרטיים ואינטימיים וההתנסות בהם, ומספקים, בד בבד, גם נתונים טכניים, תיעוד היסטורי או מידע צרוף.

גן, 1993, בודפשט, הונגריה..

"לוקיישן" הוא מושג ערטילאי בעידן שבו את מקום החלל המוחשי, תופשים דרך קבע חללים וירטואליים.

את השראתה שואבת נינה מושינסקי מנסיעותיה הרבות. היא מצלמת את הנושאים שלה ביבשות מרוחקות והתמונות קורמות עור וגידים בחדר החושך בניו-יורק. היא מקפידה לצלם בצורה תרבותית מוקפדת מצבים של ייאוש טוטאלי עם קורטוב של תקווה. כאשר היא מצלמת אנשים, מופגנת אהבתה אליהם. נוצר קשר הרמוני בינה לבין נושאיה, גם אם הם זרים לה לחלוטין. הצילומים נובעים ממפגשים בעלי איכות קסומה. היא מחליפה מעט מאוד מילים עם האנשים שהיא מצלמת.

הדימויים שהיא אוספת בצילומיה חשובים לה כציירת בסטודיו. הפנים והחוץ תורמים בכוחות שווים לדימויים המוצלחים שלה: לדעתה, הכל קשור. ציור הוא מדיום כל כך רגשי, שהוא יכול להטביע משמעות עמוקה בכל נושא, בין אם זו דמות בקריקטורה, שחקן קולנוע או אישיות פוליטית.

דיוקן של פאל ג’בור וקטלין קרדיי, 2008-09, 55.8X55.8 ס"מ.

מושינסקי טוענת, שאין לה אג’נדה מסוימת, וכי היא מתמקדת אך ורק באיכויות אסטטיות, בחוויות החזותיות שלה, באדריכלות ובהיסטוריה. אבל הרי אנחנו חלק מסביבתנו ומהתקופה בה אנו חיים. אנו חלק מתרבות מודרנית, בה אנו בודקים ללא הרף משמעויות של טעם, בחירה ואחריות מוסרית. ציוריה של נינה מושינסקי מציעים לצופים מגוון רחב של היבטים. הם מאתגרים את הפירוש הרגיל שלנו וגם מספקים לנו גישה פחות קונבנציונאלית.

יונים, 1997,וילצקה, פולין.

עבודותיה של מושינסקי אינן נותנות מענה ברור ואחיד; במקום זאת הן מנווטות אותנו לכיוונים מנוגדים. ניתן לחוות את ציוריה באין-סוף דרכים; לכן חייבים להתבונן בהן בהקשר לצילום. נינה מושינסקי מציגה בפנינו סיפורים על מסעות גיאוגרפיים והיסטוריים ומסעות חיים. הנגיעה בכך מאששת את שברירות הקיום.

צילום מנציח את הרגע מתוך הנחה שיישמר לעד. ציורים, לעומת זאת, אינם קשורים לרגע מסוים, הם נצחיים. נינה מושינסקי מציגה בפנינו את שני העולמות.

מאנגלית: מרים שטיין-גרוסמן