צלמיות חרס בעת העתיקה

תערוכה במוזיאון הימי הלאומי, חיפה.

כלי קיבול בדמות איל, בבסיס הכלי חרות ביוונית השם "טיליתוס", ככל הנראה שם היוצר או שם הבעלים, חרס, תקופה ביזנטית, מאה ד’-ה’ לספירה.

צלמיות שנמצאו במקדשים ובבורות גניזה הובאו למקומות המקודשים בידי המאמינים. בבבל ובאשור נמצאו צלמיות ולוחיות חרס ועליהן לחשים שנועדו להגן על הבית ועל המשפחה מפני כוחות רעים. צלמיות בדמות אברי מין נועדו להגביר את פריון האישה ואת כוח הגברא והיו קשורות לפולחן הפוריות של האלה אִינַנָה-אִשְתָר. צלמיות בצורת אברי גוף אחרים הונחו במקדשים בתקווה שיסיעו לרפא מחלה הקיימת בהם, או כמנחת תודה על ריפוי האיבר. צלמיות שהוטמנו ביסודות מבנים נועדו להגן על דרי הבית ולהעניק להם שפע וברכה.

הצלמיות הקדומות ביותר הופיעו במזרח בתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית (סוף האלף ה-ט’ ועד ראשית האלף ה-ו’ לפנה"ס בקירוב). בתקופה זו נוצרו צלמיות מגושי טין שעוצבו ביד לכדי צורת אדם או בעל-חיים.

במאות ח’-ז’ לפנה"ס נפוצו ביהודה "צלמיות עשתורת", עשויות בדמות נשים התומכות את שדיהן בידיהן. הצלמיות נעשו בשיטה דומה לזו ששימשה לייצורן של הצלמיות בעלות הגוף הפעמוני. הן נפוצו בעיקר בממלכת יהודה, ונמצאו במכלולים דתיים וחילוניים כאחד. נראה כי הן שימשו בפולחן הפריון של האלות הכנעניות עשתורת ואשרה. מחירן של הצלמיות היה עממי, והימצאות שברי צלמיות בבורות אשפה יחד עם שברי כלי חרס שהיו בשימוש יומיומי מעידה על כך.  

הצלמיות מן התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) שנתגלו בארץ-ישראל מציגות מגוון רחב של סגנונות אמנותיים, מזרחיים ומערביים. בתקופה זו התהדקו הקשרים התרבותיים בין מזרח הים התיכון ומערבו, וניכרת עלייה בהשפעה היוונית על האמנות המזרחית, המבשרת את ראשיתה של התקופה ההלניסטית. הצלמיות יוצרו ביד או בתבנית, ויש עדויות ליצור צלמיות בשילוב שתי השיטות. הצלמיות נמצאו במקדשים, במבנים ובקברים. סביר להניח שהצלמיות מן התקופה הפרסית מציגות משפחת אלים אחת: דמות גברית, יושבת או עומדת, דמות נשית הרה או אוחזת תינוק בזרועותיה ודמות ילד. שלישיית אלים זו הופיעה במגוון צורות בכל עיר במרחב הפניקי.  

אל מברך, חרס, תקופה פרסית, מאה ה’ לפנה"ס, נמשה מן הים.

במאה ה’ לפנה"ס פרחה התרבות היוונית הקלאסית. בתקופה זו נפוצו ביוון צלמיות נשים, ככל הנראה אלות, יושבות ועל ראשן כתר. צלמיות אלו נעשו בתבנית. קבוצת צלמיות אחרת ששימשו אולי צעצועים, מתארת אנשים במלאכתם ובהם נגר, ספר, מורה ואופה. צלמיות אלו עוצבו ביד. הצלמיות האתונאיות במאה ה’ הושפעו מעבודותיהם של הפסל פִידִיאָס (432-500 לפנה"ס) ובעלי המלאכה שפעלו תחת שרביטו בהקמתו של הפרתנון (מקדש האלה אתנה באקרופוליס באתונה) – גולת הכותרת של האמנות היוונית בתקופה הקלאסית.

במאה ד’ לפנה"ס נוצרו צלמיות שתיארו דמויות מן המחזות שהועלו על בימות התיאטרון היווני.

אחת התופעות שאפיינו את האמנות ההלניסטית הייתה תיאור דמויות מחיי היומיום. במאה ג’ לפנה"ס התפתחה תעשיית צלמיות בדמויות ריאליסטיות, דוגמת זקנות וזקנים, מהם דייגים, וכן דמויות של שיכורות, רוכלים ועבדים. כן נעשו צלמיות בדמויות של בעלי מומים, כמו גיבנים וננסים. נושא זה היה התפתח בעיקר בעיר סְמִירְנָה שבאסיה הקטנה, ובמצרים. נעשו גם צלמיות בדמות אנשים שהתפרנסו ממופעי רחוב, כמו שחקנים, רקדנים, להטוטנים, נגנים ואתלטים. גיבנים וננסים שימשו הן בטקסי פולחן, בשל תכונות מקודשות שיוחסו להם, והן במופעי בידור במשתאות, נוהג שהיה קיים במצרים זה דורות. שימושן של יצירות אמנות שנוצרו בסגנון זה עדיין לא הוברר, אבל על חשיבותן מעידה העובדה, שפסלי שיש של איכרים, דייגים, רוכלים וזקנות שיכורות הוקדשו בידי בעלי הממון למקדשים. הצבתם של פסלי שיש וברונזה במקדשים מעלה את האפשרות שהמקדישים ראו בדמויות המפוסלות דמויות מגִנות. ועם זאת, ייתכן שהצלמיות, מקצתן לפחות, אינן מציגות דמויות ריאליות, אלא תיאטרליות, ואולי הן נרכשו בקרבת התיאטראות.

מאחר שהצלמיות היו זולות לייצור, נראה שייצורן היה על-פי-רוב מקומי. במחקר המודרני נקבע מקום הייצור על-פי אמות-מידה אחדות, כמו צבע הטין, סגנון אמנותי והרכבו הכימי של החרס, המלמד על מוצאו הגיאולוגי. בתי יוצר באזורים שלא היה בהם חומר גלם מתאים לייצור צלמיות ייבאו טין ממרחקים. עיבודו של הטין והכשרתו לקראת עבודה נעשו באגנים גדולים, שבהם היה הטין נשטף ומסונן. במקרים מסוימים הועשר הטין במינרלים שהפכוהו לפלסטי וראוי לעיבוד. במקרים אחרים הוספו לטין פיגמנטים ששינו את צבעו.

תפוצתן הרחבה של צלמיות העשויות בתבנית מעידה על כך ששיטת הייצור הזאת הפכה שלטת באמנות הפיסול הקלאסי. התבנית נוצרה על-ידי הצמדת טין לח אל צלמית ראשונית, שנעשתה מבעוד מועד, ויצירת תשליל (נגטיב) של אותה צלמית. תשליל זה, אם נעשה חלק אחד (חזית) או יותר (לצלמיות תלת-ממדיות), שימש כתבנית, לאחר שנצרף. התבניות היו עשויות בדרך כלל חרס. לאחר שנשחקה התבנית היה האמן יוצר תבנית חדשה מאותה צלמית ראשונית, אם נשמרה בסדנתו, או יוצר תבנית מאחת הצלמיות שכבר הופקו מאותה צלמית ראשונית. מרבית הצלמיות בתקופה ההלניסטית והרומית היו חלולות.

פרוטומה של אישה, חרס, תקופה רומית, מאה ב’-ג’ לספירה.

כאמור, צלמיות נחשפו בבתים פרטיים, במבני ציבור, במקדשים, בבורות גניזה, בקברים ובבורות אשפה. יש אפוא לנסות להבין את תפקידן של צלמיות בהקשר שבו הן נמצאו. לדעת חוקרים רבים, תפקידן של צלמיות עשוי להיות שונה ממקום למקום ומחברה אחת לאחרת.

צלמיות רבות נמצאו במקדשים מכל התקופות ונראה שהן שימשו בפולחן שנהג בהם. לדעת חוקרים רבים, הצלמיות הן מנחות שהקדישו מאמינים שבאו למקדש. צלמיות ששימשו מנחות ייסוד במבנים נועדו להגן על בעלי המקום ולהעניק להם ברכה במעשיהם.

צלמיות רבות נמצאו גם בקברים, וחוקרים רבים ראו בהן כלי שרת בידי הנפטר. למשל, דגמי ריהוט שנמצאו בקברים נועדו ככל הנראה לשמש את הנפטר בחיים שלאחר המוות. צלמיות בדמות בני אדם פורשו לעתים כדמויות ממשפחת הנפטר ש"ליווהו" בדרכו אל עולם המתים. ייתכן גם שצלמיות בדמות אדם ובעלי-חיים הוקדשו לאלי השאול ושימשו תחליפים לקורבנות חיים. יש צלמיות המלמדות על אמונתו של הנפטר. כאלו הן לדוגמה צלמיות בדמות בני לווייתו של דיוניסוס (סאטיר, פאן, סילנוס), בדמות האלה דמטר או בדמותה של האלה המצרית איזיס. פולחניהם של אלים אלה העניקו למאמינים הגנה בחייהם וחיי נצח במותם.     

נער עומד, לבוש גלימה, חרס, תקופה קלאסית, מאה ה' לפנה"ס, יוון.

צלמיות נמצאו גם במבני ציבור ובבתים פרטיים. צלמיות המתארות דמויות נשיות עירומות או דמויות נשיות אוחזות ילד שימשו קרוב לוודאי קמעות לפריון וללידה מוצלחת. ייתכן שהמאמינים רכשו אותן מבתי מלאכה שנמצאו בבעלות המקדשים והן שימשו בפולחן ביתי, ככל הנראה בזיקה לפריון הנשי. לדעת חוקרים, בתקופה ההלניסטית והרומית צלמיות בדמות האלים הָרְפוֹקְרָאטֶס ובֶּס נחשבו בעלות כוחות להגן על יושבי הבית. במקרים אחרים שימשו צלמיות כחפצי נוי – תחליפים זולים ליצירות אמנות ממתכת.

אחד הפירושים להימצאות צלמיות הן במבני מגורים והן בקברים, הוא שהן שימשו צעצועים. דוגמאות לצלמיות שפורשו כצעצועים הן צלמיות בדמות בעלי מלאכה מן המאה ה’ לפנה"ס, שנחשפו בחבל בויאוטיה, בובות חרס מיוון, שהופיעו לסירוגין מן המאה י’ ועד המאה ד’ לפנה"ס, וכן צלמיות "פרשים פרסים" (מאה ה’ לפנה"ס).  

התערוכה מושתתת בעיקרה על פריטים מאוסף הצלמיות העשיר והייחודי של המוזיאון הימי הלאומי. ראשיתו של אוסף זה באוספו הפרטי של ד"ר אלכסנדר ראש, מייסדו של המוזיאון לאמנות עתיקה בחיפה ומנהלו הראשון. על בסיס אוספו הפרטי ייסד ד"ר ראש בשנת 1948 את המוזיאון לאמנות עתיקה. בשנת 1996 הועבר האוסף אל המוזיאון הימי הלאומי בעקבות איחודו עם המוזיאון לאמנות עתיקה.

צילום: סטודיו ורהפטיג ונציאן בע"מ.