אביגדור אריכא:  העין והיד

מאת: מרדכי עומר

בשנות חייו האחרונות, כאשר ישב מול המחשב האישי שלו, היה אביגדור אריכא צופה בדיוקן עצמי של ז׳אק־לואי דוויד (1794), שבו בחר כשומר מסך. בשיחה עם גיירמו סולנה, אוצר תערוכתו במוזיאון טייסן־בורנמיזה במדריד ב־2008, הסביר אריכא את אהבתו לציור זה:

הדיוקן נמצא בלובר, שם גם העתקתי אותו. הצייר לקה בשבץ וסבל משיתוק בצד שמאל של הפנים (שלמעשה מופיע מימין, כי התמונה צוירה באמצעות מראה). הדבר קרה ב־1793, לאחר שנאסר במהפכת תרמידור שהביאה לחיסולם של חבספייר וסן־ז׳וסט. תלמידו, לפונטיין, הביא לו מראה לבית הסוהר. כמה עייף הוא נראה! תראה איך הוא מצויר: הוא רועד כולו! הוא הולך לאיבוד. טמנו לו פח והוא גילה זאת מאוחר מדי. הוא לא הבין מה עשה. כשהתגייס למהפכה, אשתו עזבה אותו יחד עם ארבעת בניו; אך כשנאסר - אשתו חזרה כדי להצטרף אליו שם. זה פשוט מצמרר.

דיוקן עצמי כפול, 1990, עיפרון על נייר.

אין ספק שדיוקנו העצמי של דוויד, עם כל העוצמה הבוקעת מתוך הכאב והתבוסה שבהם הוא נתון, היה לאריכא דוגמה ומופת לא רק משום מורכבות מבטו של האמן על עצמו אלא גם כמשנה אמנותית מקיפה, שהיתה נר לרגליו לאורך שנים של יצירה. אריכא הרבה לצייר דיוקנאות עצמיים. כבר בראשית דרכו ב־1948, עוד כשהיה תלמיד בבצלאל שנקרא לצבא, צייר את דיוקן עצמי כחייל חגור, עטור חגורת כדורים וחבוש כובע אוסטרלי, מבטו נוקב ובין שפתיו סיגריה. לצד דיוקן עצמי זה, בהפסקות בין ההפגזות של מלחמת תש״ח, יצר כמה מרישומיו המרשימים ביותר, ביניהם דומם צבאי עם נעלי קרב ומנוחת הלוחם. סיפר על כך אריכא: ״זו היתה תופת אמיתית: לשבת בזמן ההפגזות בבונקר במעלה־החמישה עם גדוד ה׳ מחטיבת הראל של הפלמ"ח. אם התחלתי לצייר ברצינות, זה היה בעיקר בהפוגה א״׳.לימים הוסיף:

 

כאשר מרס ער - האמנות נמה. [...] אכן צוירו אז ציורים בנושאים אלה, אבל כל זה היה בוסר. [...] הציור מאותם ימים אינו דומה לספרות של אז, [...] ולמעשה מה שמבדיל את הספרות מן הציור הוא שמבדיל את סופרי תש״ח מציירי תש״ח; כי מה שניתן לביטוי בספרות חורג מעבר לגבולותיו הצרים של הציור, במיוחד הציור המודרניסטי. במלים אחרות: סופר היה חופשי יותר, משום שהיה פחות מוגבל מטעמים אסתטיים. לתאר קרב על כל הכרוך בו, כפי שעשו זאת ס. יזהר ואחרים, היה אפשרי - אבל לצייר את אותם דברים, זה לא התאפשר באמת. אילו היה בינינו צייר כמו גרו או ז׳ריקו, מחונן באותם כשרונות - האם היה יכול לבטא את קרבות שער הגיא? מסופקני. פחד הכרזה הסובייטית היה נופל גם עליו. ההימנעות היתה תערובת של צנזורה ותודעה גם יחד (הצנזורה, כמובן, באה מבפנים). אינני יודע אם פיקאסו היה יכול לצייר את גרניקה בשדה קרב. קרב אינו נזקק לביטוי; הוא ביטוי כשלעצמו, ומי שיוצא ממנו בחיים (ואני כמעט שלא יצאתי) רוצה לשיר, אין ספק בכך, אבל לשיר על החיים. ואולי זו הסיבה שכאשר יצא לי פה ושם, בעת הפוגה א׳ או לאחריה, לפגוש בציירים - אינני זוכר אחד מהם שלא דיבר על ציור, כלומר על רמברנדט, אפילו על מונדריאן (וזכורה לי שיחה כזאת מול הרדאר), ולא על ׳איך לצייר את מה שחווינו׳. כפי שאמרתי לך, רשמתי ואף ציירתי בצבע (מעט אמנם), בייחוד בהפוגה אי. רשמתי גם בזמן ההפגזות (שהיו יומיומיות); אבל כל זה היה בוסר. הייתי בקושי בן 19. לסיכום, קשה לי לומר אם היה או לא היה 'דור תש״ח'. אבל אין ספק שכולנו טבועים בחותמה של מלחמת השחרור.

 

שנה לאחר דיוקן עצמי כחייל חגור, ב־1949, צייר אריכא - על אותו נייר אריזה חום, אך הפעם בצבעי גואש - את הפסנתרן, דיוקן בצדודית המזכיר בחזותו את אריכא עצמו, על תלתליו הג׳ינג׳יים ומשקפיו. בציור זה ניכר עדיין המבנה הדגמי שהטמיע בתלמידיו מרדכי ארדון ב״בצלאל החדש״, שם ראה אריכא לראשונה (ברפרודוקציה גדולת ממדים) את גרניקה של פיקאסו.

חרדת הקיום ועקבות הכאב ניכרים ברבים מדיוקנאותיו העצמיים של אריכא. מעניין במיוחד דיוקנו העצמי האחרון, שצויר מיד לאחר ניתוח שעבר בראשית אפריל 2007 ובו הקצין אריכא מימד של ייצוג עצמי משפיל, אולי אף מקברי. כאשר דן עם אוצר תערוכתו במדריד באופן תלייתו של אחרי הניתוח, הציע אריכא להציגו לצד ציור הפסטל גחלים ואפר באח, והוסיף בהומור פילוסופי: ״ליד האפר יהיה מתאים ביותר״.

 

לצד רישומי העירום נמצא גם כמה ציורים בצבע, בעירום חלקי או מלא. בדיוקן עצמי מאחור, לבוש תחתונים (1981) הדגיש אריכא את הצלקת המפלחת את גופו באזור עמוד השדרה - עקבות כדור שפצע אותו במלחמת
השחרור. יחסי הגדלים בין הגוף לבין הרקע הבהיר מכתיבים את הקומפוזיציה, והשימוש בשתי מראות מתקן את היפוך הבבואה. דיוקן עצמי נוסף בתחתונים, הפעם במבט חזיתי, צויר עשר שנים אחר כך ונקרא ציור ביום חם. עירום חלקי זה מתייחד במראה פרוזאי ביותר, חף מכל הירואיות - ממין המראות שעליהם ביסס רוברט יוז את טענתו כי ״האור בציור של אריכא יבש וגירי״, והוסיף:

 

הוא מעביר תחושה של הסתפקות במועט, אך בלי שמץ של פאתוס אקספרסיוניסטי. המוטיבים שלו אינם שחקנים בדרמת הכשל הפאתטי, אלא פרגמנטים מתנגדים של העולם, של הלא־עצמי. אבל מה שמרתק כל כך בעבודתו הוא האינטנסיביות של ההתמודדות עם העולם. [...] "לצייר מן הטבע בנקודה זו בזמן", הוא טוען, "תובע את הסגת הספק ואת הכלתו בעת ובעונה אחת". הסגת הספק - משום שכל מאמץ לתאר משהו בעולם יש בו התכוונות אל הוודאות; והכלתו - משום שהפרדוקס המרכזי של הריאליזם נעוץ בכך שהייצוג לעולם לא יהיה שלם. תמיד נותר מפלס של פרטים שאליו הצבע לעולם לא יגיע. מה שבונה את הציור הריאליסטי אינו אשליה מושלמת אלא עוצמה קיצונית; ואין עוצמה בלי חוקים, מגבלות ותחבולות מלאכותיות.