מכירה פומבית | יהודה מאי - החלום והדימיון

"האדם הוא בעל החיים היחיד הצוחק ובוכה; זאת, משום שהוא בעל החיים היחיד המבחין בהבדל שבין החציאות כפי שהיא, לבין המציאות כפי שהיתה צריכה להיות". וויליאם האזליט

'כך חולפת תהילת עולם', 2001, שמן על בד.

יצירת האמנות של ברוך אלרון חובקת עולם רחב ומגוון. היא מתפשטת אל מחוץ לגבולות הנראה והמוחש בחמשת חושיו המוגבלים של האדם ושואפת לגעת באור האינסוף. יחד עם זאת, יצירתו קשובה לכל המתרחש סביבו. דבר זה בא לידי ביטוי מודגש בציור ׳מאוזן לאוזן׳. זהו דיוקן של צייר על רקע שדה פתוח, שבו ניצב כן ציור ועליו תמונת נוף. מכחול הצייר חודר לאוזנו האחת ויוצא מאוזנו השנייה. הכוונה כאן היא לקשב ולהפנמה (אסימילציה), שבעקבותיה באה היצירה. אלרון המגלה רגישות לנעשה סביבו, מגיב באופן המתבטא לעתים בהומור ולעתים בזעקה. דימוייו באים לשקף את תחלואי הפרט והחברה. בציור 'אחרי' מתואר הצייר לדוגמה, כמבשר הרץ להתריע. צורתו היא צורת חצוצרה, שעליה מתנוסס בד אזהרה כתמרור, בצבע אדום. אצבע של כף רגלו האחת חבושה. פסיעותיו חפוזות ונעות על גבי עקבות חתימתו בפיסות נייר פזורות. מפיית החצוצרה פורצת יד מכוונת אל אופק מאיר במרחק - עדות לקיום הניצוץ של התקווה גם בשעות כאב ומצוקה. ברוח דומה צייר אלרון את הציור ׳נדידה׳, שבו מתוארת יד המושטת מתוך קרעי כובע, המבטא את הכבוד האבוד. היד מושטת במטרה לאחוז בסנונית מתעופפת - בעתיד הנמלט (אלגוריה לבנים הנוטשים והעוזבים את ביתם ואת ארצם).

אלרון רואה את התקווה להשגת הטוב ביצירי הדמיון, המלאים בהומור ובאהבה לאדם, לסביבה וליופי. מצויד במודעות של כל אלה, הוא יוצא למסע ארוך ומפרך, שמטרתו להעניק הקלה ונחמה פורתא. יצירי דמיונו הפושטים והלובשים צורה וחיים, מגלמים בעיניו את הכלי האמין שיש בכוחו לתת תשובה לרגעי הצער והייאוש, למצוקה ולחוסר האונים הפוקדים לעתים את כולנו. דימוייו מעלים ומעוררים בצופה מחשבות ותהיות, רגשי הזדהות או דחייה, אך כולם, על ההבדלים והשונות שבהם, באים לשרת את האדם על-פי טבעו וטעמו.

'מאוזן לאוזן', 2002, שמן על בד.

אלרון חדור אמונה, כדרכם של הסוריאליסטים, כי ניתן לגאול את הנפש מכבלי מציאות של אשליה, בעצם פתיחת צוהר לחופש הבחירה. המסורת היהודית נותנת לכך ביטוי באמירה: ״הכל צפוי, והרשות נתונה״. רשות זו הופכת את האדם לבורא, שאינו נסחף באופן פסיבי למתרחש סביבו, אלא משנה הן כיוצר והן כצופה, את המציאות על-ידי הפעלת דמיונו. זו אולי הנוסחה שבאמצעותה מתחלפות האמת והאשליה בתפקידיהן, שבה יכול האדם למצוא את מאגרי האנרגיות וההשראה ליצירת הטוב, היפה והשמחה שבלב. בחוכמת ׳הזוהר׳ נאמר: 'מה שהגיוני לא אמת ומה שאמת לא הגיוני'. הדמיון נתפס כאן כשלם וכאינסופי, בעוד שההיגיון - הרציו - הוא מטבעו רק חלק ולא התמונה השלמה של האמת.

בין המוטיבים שבהם עסוק אלרון בשני סוגי המציאות - האשלייתית והקיימת באמת - מופיע מוטיב הזמן: זמן השעון וזמן הדמיון. הזמן הוא אחד המוטיבים הנפוצים ביצירתו של אלרון. מתוך רפרטואר עשיר של דימויי זמן הוא מצייר תמונת זמן באספקלריה חדשה - מתוך הומור של ראייה מפוקחת ואולי מתוך תת-מודע.

בתמונה 'זווית ראייה' מתואר אדם חבוש בכובע צילינדר מקושט בשעון מהודר, כשכפות ידיו אוחזות בשני שעונים המראים זמנים שונים. אלו משמשים אותו כמשקפת לראיית החיים. שפמו מרמז שהוא זקן וצעיר בעת ובעונה אחת, ובאופק נראית דמות אדם דקיקה ביותר הנושאת את פעמיה לאופק האינסופי - חסר הזמן. דמות זו המופיעה ברבים מציורי אלרון, מגלמת את האדם המשוחרר מזמן השעון של עולם האשליות.

תפיסת עולמו של אלרון מתכוונת להצביע על האבסורד שבחשיבה המודרנית ועל אופן התייחסותה לעולם השונה מזה של העבר ההיסטורי הרחוק ושל תרבויות המכונות 'פרימיטיביות'. דעה זו נוגעת במיוחד לעניין ה'הכרה'. אולם, ביחס לתת-ההכרה, הנשארת גורם קבוע ובלתי משתנה בכל הזמנים, מקווה אלרון למצוא קונצנזוס כללי. מכאן, שנקל להבין את התהליך היצירתי כתהליך מתיר גבולות ומשחרר מגבלות שבהכרה. בכך הוא מעניק דרור לתת-המודע - מקור הורתה ולידתה של האמת והבריאה. האמנות המתבטאת בימינו כביטוי של החלום ושל הפנטזיה, מצאה את מקומה כבר בעבר הקדום ביותר. בעקבות החלום והדמיון נוצרו הקודים המוסמכים והאינטואיטיביים המכונים סמלים ומטאפורות. אלו מצויים בשפע ביצירות אלרון.

'אני כבר כאן', 2002, שמן על בד.

אלרון מקיף ביצירותיו, כולל אלו שצוירו בשנתיים האחרונות, קשת רחבה של נושאים, החל מסצנות של חיי היום-יום ובהמשך ביטויים של התפעמות לנוכח היופי של הטבע, ועד לתיאורי סצנות מיתולוגיות ואלגוריות טבולות בביטויים מטפוריים המתייחסים להתנסותו האישית. דימוייו מרמזים על הקיום השברירי והארעי בן החלוף של כל יש, יחד עם זאת לא משה מהם הדינמיקה והאנרגיה השוקקת חיים. בסדרת ציורי ה'חלון', יש מבט אל הנוף מתוך מסגרות חלון עם זכוכית מנופצת. החלון שימש עוד בתקופות קדומות כפתח לאוורור ולאור. המשקוף מקורו מהמונח 'להשקיף' ומסגרתו נועדה למקד את הראייה. האמנות של אלרון נתפסת כאספקלריה המקיפה כמעט את מרבית הנושאים ברפרטואר המוכר - הריאליסטי, הפנטסטי והאלגורי. מסגרת החלון היא התירוץ לאחיזה, לפוקוס, והמשתקף בתוכה ומתוכה היא המטרה.

חיפושיו של הצייר הם סביב המהות ההוליסטית והאינסופית. דוגמה לרעיון זה היא תמונה שצייר אלרון מתוך חרדה, לפני שאושפז לקראת ניתוח קשה ואותה כינה: 'סוף'. רק מאוחר יותר החליף את שמה ל'פסק זמן'. אימת המוות הניבטת מהמצויר בתמונה היא מדומה בלבד. התיאור הוא פלטת ציירים הצפה על פני המים כרפסודה, שעליה מונחים הצבעים הממתינים שהצייר ייטול ויצייר בהם את ציוריו. המכחול מקופל ללא שימוש, על תווית שפופרת הצבע, המונחת גם היא על פלטת הרפסודה כתוב במפורש: ׳Finis׳. אולם, ממבט שני ניתן להבחין, כי המציאות היא שונה. עצם היותה של הפלטה - רפסודה, פירושה הצלה. המכחול, למרות היותו מקופל, ראשו מורם בגאווה כלפי השמים וחזותו מלאה בתקווה. הצבעים על הפלטה נראים רעננים ומונחים בשלמותם.

ציור אחר של אלרון, שלכאורה מצביע על כניעה לגורל, הוא 'כוחו של גורל', המתאר את אלת הגורל העיוורת רומסת את האדם ומושכת בחוטים את גורלות ה'גיבורים המשוריינים' בלי שאלו יתנו דעתם על כך. גם כאן המראה הוא אמיתי עבור אלה המאמינים בכך. אולם ברקע הרחוק של הציור מתהלך לו זוג מאושר וחופשי, כי הוא בחר לעצמו את נתיב הגורל המעוצב במו ידיו.

גם הציור: 'כך חולפת תהילת עולם׳' מצויר בכפל משמעות של אופן ראיית הדברים. הציור המתאר מספריים מכונפים הגוזרים נר לפלחים, אינו מותיר בצופה ספק, שהנר גם אם נוטף ומדמם, ממשיך לבעור בעוצמה דווקא בחלק הרוחני שנותר, כאשר החלק התחתון החומרי, הקשור לקרקע הפיזית 'היציבה' כבה ועולה בעשן, וכמוהו הנרות הפזורים במרחב.

'כוחו של גורל', 2002, שמן על בד.

הציור 'סימני דרך', מתאר את האובדן שבנרות העולים בעשן ומצביע על גורלם של אלה שלא היה בהם כוח רוחני וחיפשו מסתור בתוך עולם הקליפות השברירי החומרי. במקרה זה במשל משמשת קליפת הביצה. מוטיב הביצה כמולידה חיים מתואר ברבים מציורי אלרון. בציור 'אני כבר כאן', נראות שתי ביצים מתבקעות ומתוכן נולדים תינוקות רכים, כשפניהם מכוסים בהינומה המסתירה את זהותם מעיני המבוגרים. הם נולדים מוקפים בסמלי נשמות-הפרפרים ולומדים לשחק את משחק החיים באחיזתם הארעית של שברי הקליפות.

הציור 'פסי החיים', מראה בהנפשה - מעשה אמנות - את המספריים כציפורים. אלו לוכדות תוך מעופן את פסי החיים הסגולים (צבע סגול נתפס כצבע המתווך בין הרחוק לקרוב, בין החיים למוות); אך מי שבחר לשמור על פס חייו כראוי בוחר את מושבו הרחק מנציגות גורל אלה.

מאחר שגורל ניתן להיגזר בידי אדם ולאדם יש השפעה רבה על מהלכי הגורל, הרי שהוא יכול לשנות את מהותו האכזרית בדמות המספריים, ולהפוך אותם ללהקת ציפורים מתעופפות בחופשיות אל מרחבי הרקיעים, ולתת להן לנדוד על פני תבל על-פי צווי העונות. ראו הציור 'מעוף אביבי' והציור 'מחול ציפורים בשמי הרקיע'.

בציור 'מפגש על אי' מתוארות שתי כפות ידיים מושטות זו לזו בתוך קונכיות. לכאורה, הן עלו על שרטון, אולם במפגש היצירה שביניהן - נוצרת עוצמת חיות מלבבת. סמלי הקונכייה משמשים את משחק החיים גם בציור 'ילדי הים'. הקונכייה והים, החופים, הצדפות, האלמוגים והדגים הופיעו ברבים מציורי אלרון בעבר, אך בהקשר מעט שונה. בציור ׳מלכת הים׳ דמות נערה המלטפת קונכייה. בציור 'לחוש את הטבע' מצוירת נערת הפריחה (הפלורה) הנטועה עמוק בקרקע, והים ברקע נראה באופק הרחוק. ראשה של הנערה מקושט בשפע של פרחים כשהיא מצועפת בצעיפים שקופים. העצים הגדלים בקרבתה על לוח שולחן, משנים את צורתם. חלקם מתהפך כשהשורשים כלפי מעלה והצמרות כלפי מטה. בועות ריקות מרחפות מסביב, כאילו מרמזות על דברי קהלת: ״... הבל הבלים הכל הבל״. ברקע שבמרחק מטייל הלך צנום, משוחרר מלבוש חומרי, כיוונו אל הים ונושא בגאון, צנצנת עם ורד בודד - ורד חייו.

התהפכות עצים מעין זו מוכרת בסדרות רבות של אלרון בנושאי עץ הדפנה או עץ כף היד והרגל. בציור ׳אלמוגים׳ עצים אלו מנסים להיאחז באיים הקטנים של אוקיאנוס החיים. על איים אלה מתרחשות היאחזויות מהיאחזויות שונות, כגון זוג שפלג גופם העליון עבר מטמורפוזה והפך לציפור. זוג זה ניזון מדגת הים שסביבם. ציפורי-אדם נחים או מרחפים על צוקי חופים נראים בציור'עת סעודה'. גם כאן הנווד פושט את תחפושת הציפור כשהוא משוחרר במרחב. וכאשר אין בזוגות עוד תאווה למזון חומרי, הם הופכים לעצים יפים ותמירים המוצאים אהבה אחד בחיק רעהו. הדגים רוקדים את ריקודם הקדוש לקצב הגלים.

'טיול בוקר', 2003, שמן על בד.

בין הדגים שב'סדרת הים', נמצא גם ציור מחאה דוגמת 'אל הים', שבו מתוארת דמות אדם השקועה בחומריות נוצצת של הבלי העולם ובידו יושבת ציפור המזכירה את גלגולה הראשון, שבו הייתה יונה צחורה. היונה הפכה עם הזמן לנשר אכזר, הטורף וזולל במקורו את הדג - סמל הקדושה. מצד שני, מתוך המים מבצבץ ראשו של דג אחר, שאיבד את קדושתו כשהפך לטורף של דג קדוש אחר.

בציור 'טיול בוקר' מתוארת אישה מטיילת על המזח כשבידה רצועת פנינים, שבה היא מוליכה חיית מחמד דמוית דג, שאינה אלא צעצוע, נטול חיים. דג הצעצוע משמש סמל של סטטוס ריקני בחברה אכזרית ונטולת רחמים. זהו דג מלאכותי עשוי מתכת, אך מלכותי בפאר המדומה שלו. לרגלי המזח, בין גלי המים, מבצבץ בצער דגיג אמיתי מיותם, הפוער את פיו כמתכונן למעט תשומת לב, שאין לו סיכוי לקבלה, משום אדישותה של החברה הנתונה להבלים ולא לחיים של אמת.

'פסי החיים', 2001, שמן על בד.

'סדרת האופניים' (מודל ראשוני - גלגל גדול מידות בחלק הקדמי וקטן מידות בחלק האחורי) היא אחת הסדרות המרתקות בתכנים האלגוריים והמטפוריים. יחד עם זאת היא שופעת הומור ושמחת חיים. בסדרה שמונה ציורים המציגים כל אחד אפיזודה שונה, כאשר המצחיק מתערבב עם הנוגה, הגלוי עם הנסתר, המציאותי עם הדמיוני.

שני ציורים מדהימים של אלרון, 'דור הולך ודור בא' ו'מחפש את עצמו', מעמידים שוב את רעיון הבלי העולם הזה מול האור האידיאי-רוחני. בציור הראשון מתואר רוכב חסר פנים על סוס עץ, הדוהר על שביל שמשני צדדיו מונחים פסלי שיש - עדות ארכיאולוגית המלגלגלת או המחייכת לנוכח מחזה האבסורד של ריצת האמוק חסרת התכלית של הרוכב נטול הראש ונטול המחשבה. משפט עברי אומר: "ראשית מעשה במחשבה תחילה", דבר שאינו מתקיים בהתנהגותו של גיבורנו, שמעשיו קודמים למחשבותיו.

הציור השני, 'מחפש את עצמו', הוא הצהרה של אלרון בעניין ניצחון הרוח על החומר. פסלי שיש מונומנטליים מתפוררים תחת שיני הזמן לאבנים קטנות - עולם הולך ונעלם. בגדי הכחול של הצועד מתמזגים עם השמים וכך הופכים לסמל של רוח חופשית, שאותה בוחר האמן ללבוש. רוחניות זו מודגשת גם בכובע מנוצה - סמל העידון האופטימלי של החומריות. הצועד, שהוא איש רוח, נושא בידו ציפור-טווס, סמל לנצח וליופי.

כל קטע בתוך ציורי אלרון הוא בעל ערך שווה לקטעים האחרים בקומפוזיציה של ציוריו, כולם יחד מקרינים אותה אנרגיה מופלאה. זוהי, למעשה, פעולת תרגום של זוהר בוהק לצד צללים מתקדרים. אורות וצללים מצויים בכל דימויי הדומם והחי, באדם ובעולמו, בצדי השבילים, בהרים ובשטחי השממה, בין האבנים והסלעים, בתוך העצים והפרחים. כיווני תנועה מעידים על פריחה ועל צמיחה ומשמעותם המטפורית היא התקווה הגדולה. "החיים הם תנועה" או "הכל זורם" לפי האמרה היוונית, וכמוה התפיסה הקבלית הטוענת לקיומו של העולם מעצם התחדשותו אחרי העלמו (המונח עולם מקורו במונח העלם). בהצבת המשחק הבלתי פוסק של החיים - הנסתר והגלוי שבהם - מודגשת בציורי אלרון התמצית והמהות של הקיום. ציוריו, כמוהם כחיים עצמם, מתבטאים בתהליך מטמורפי של כל הברואים עד שהם הופכים לאור גדול ולשמש המאירה את עיני הצופים.