קידום אמנים



אתי לב

"יש השפעת גומלין בין ההווי והנוף שלנו, התגבשותו של הראשון והשתנותו של השני"

("הווי ונוף", הצבי, תל-אביב 1957).

השפעת גומלין קיימת גם בציורה של אתי לב. השפעת גומלין שהיא הפוכה, אולי: השתנותו של הראשון - "ההווי", והתגבשותו של השני - "הנוף". "ההווי" ו"הנוף" הם למעשה סוג של מטאפורות ביצירתה. הנוף הוא המציאות, הטבע, ואשר להווי, הוא למעשה, כל מה שנמצא מעבר לאותה מציאות. אין זה משנה באילו שמות נכנה את ההשתנות וההתגבשות כפי שהן באות לידי ביטוי ביצירתה. אפיונים אלה משפיעים לא רק על אופי תיאורו של הנוף אלא גם על יחסה אל הטבע. אצל אתי לב מקבלת ההתבוננות בטבע, במציאות, בנוף, תפיסה צבעונית (בניגוד לתפיסה הצורנית), ואצלה הפירוש של הטבע הוא פירוש רגשי

בהתייחסות לנוף וההווי, אותם שני מושגים שהתייחסנו אליהם כמושגים מופשטים בהגדרתם, ביצירתה של אתי לב. לא ניתן שלא להזכיר, ולו בקיצור, את השייכות שלה לתולדות האמנות. סבה של אתי לב, אברהם זרחיה, היה מראשוני המורים ב"בצלאל" שלימד צורפות וריקוע נחושת ובמקביל הציג את עבודותיו בתערוכות בפריס. תולדותיה של משפחת זרחיה קשורות למשפחת קהילות היהודים שלא עזבו את הארץ מעולם ולא הלכו לגלות - יהודי החרמון.

בכפר חצביה שעל מורדות הר החרמון, התקיימה קהילה יהודית כפרית במשך 2000 שנה, מאז ימי בית שני. בזכות המיקום ההררי, התנאים הגיאופוליטיים והיחסים הטובים עם שכניהם הדרוזים, יכלו הקהילות הכפריות היהודיות של הלבנון והחרמון להתקיים זמן כה רב וברציפות. רק השינויים הפוליטיים באימפריה העותומנית, סכסוכי העדות, עלילות הדם של הנוצרים נגד היהודים במאה הי"ט (1947, דיר אל-קמר) ויש להניח שגם הפיתוי של ההתעוררות הציונית שבאה לביטוי במפעליו של "הנדיב" (פתיחתו של בית-חרושת למשי בראש-פינה), גרמו לנטישת היהודים את חצביה. פרשת המעבר של בני חצביה לארץ-ישראל היא פרשה מופלאה שטרם נחקרה דיה. ובהקשר לצד האמנותי, היה זה רבי בנימין מטודלא, שעבר בלבנון במחצית המאה ה-12, והזכיר את עיסוקן של הקהילות היהודיות באומנויות. בין המלאכות שרבי בנימין מוצא לנכון לפרטן, כמלאכות יהודי הלבנון, מצויה מלאכת צביעת המשי. משפחת זרחיה היתה אחת מהמשפחות שעברו לראש פינה לעבודה במצבעת המשי של הברון רוטשילד. את הדרך האמנותית של המשפחה המשיך אברהם זרחיה ב"בצלאל".

ההתבוננות בציורי הנוף העכשוויים שלה, והידיעה על קורותיה של משפחתה, מעלים הרהור בקיומו של הקוד הגנטי, מעין הישרדות של מולקולת "צבע" ויכולת אמנותית, בשרשרת הד.נ.א. שלה. טיפוח איכויות תיאור הנוף אצל אתי לב נשען על יסודות אקספרסיביים מופשטים. קיימות שתי גישות עיקריות להציג את ההתפתחות של תיאור הנוף, ואלו הן שתי תפיסות שונות ומנוגדות זו לזו. האחת נשענת על הטבע, והשנייה יוצרת במקביל לו או אפילו מחוצה לו. אולי יהיה בהיר יותר אם נדון בשני דיאלוגים: האחד מתקיים אצל האמן המתבונן במציאות ומסמיך את מעשה היד למראה העין, והשני אצל האמן היוצר את צורותיו שלו. אתי לב שייכת לסוג השני, גם אם היא נשענת על הטבע. מירקם הצבעים ביצירתה אינו שאוב בהכרח מהתגלות ארעית של נוף מסויים בשעת יום מסויימת, אלא יש בו מן המירקם הפנימי, שהוא מופנה אל הנוף ומוצא בו בהכרח מה שביקש למצוא בו. נראה שאתי לב מוצאת תשובה לא רק בתחום הרגשי-החזותי (האמן האקספרסיוניסטי), אלא גם בחשיפת צורות הנרקמות בחזונו של האמן, כשהנוף משמש להן בסיס, רקע, או מרחב מחיה. הקו השחור בציוריה שלעתים ניתן להבחין בו בבירור ולעתים הוא נעלם כליל הוא שריד לאותה צורה נרקמת, לאותה מציאות מטשטשת, כמעט עוגן הצלה לאמן.

זו תערוכת היחיד השתיים-עשרה! של אתי לב וכדאי לראות רישומי נוף שלה משנת 1990 כדי להבין חלק מתהליך ההתפתחות שלה בציור הנוף עד לתערוכה זו, ואולי כדי להבין את המקור של אותו קו שחור, שמופיע בחלק מציורי הנוף שלה. ניתן לראות שהציורים של התקופה האחרונה הם למעשה איחוד של שתי המגמות העיקריות, שהזכרנו קודם לכן בהכללה, בהבחנה של ציורי הנוף בין זה הנשען על הטבע לבין זה השאוב מדמיונו של האמן. כפי שטענו, ציורי הנוף של אתי לב שייכים ליצירת אמנים אצלם מתגלה הנוף בצורות המתהוות בדמיון, מעין סינתזה של צורות נוף יזומות על ידי האמן.

מגמות וזרמים אמנותיים מרכזיים במאה העשרים הביאו להרחבת ממדי החירות שנוטל האמן לעצמו לבטא רגשות באמצעות עיוותים או צבעים שונים, ליצור מחדש על הבד את נופי החלום, נופי המציאות ואת התחושות שחש האדם ב"הביטו" בהם, וכן להעמיד יצירות מופשטות, אשר רק ההיגיון הפנימי שלהן מכתיב את עיצוב הצורות, הקו, המירקם או הצבע שבהן.

כשם שאמני הקו והצורה מארגנים את הצורות הנהירות להם, כך אתי לב מארגנת את הצבעים בציוריה, היא בונה דימוי של נוף ששוב אין בינו לבין הטבע יותר מאשר קשרים אסוציאטיביים. בציורים שלה נעלם הנוף והוא מתמזג ביסודותיו - בצבע.

ההתבוננות בנוף של אתי לב אינה באה תמיד לכדי התגלמות חזותית הניתנת לפירוש אחד ויחיד, ויש בה מן המסתורין החבוי ביצירת האמנות הטובה.