מכירה פומבית | יהודה מאי - אוסף השעונים במוזיאון האסלאם

בערב שבת שבין ה-15 ל- 16 באפריל 1983, באישון לילה, נפרץ אולם השעונים במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים וכמחצית מאוסף השעונים הנדירים ויקרי הערך שהוצגו בו, נשדדו. נעלמו בדממה בלב אזור שמור כמאה שעונים ופריטים אחרים מעוטרים בזהב וביהלומים, מנגנונים מכניים מופלאים וגלגלי שיניים שהורכבו לפני מאות שנים בידי אמנים גאונים, ובהם גולת הכותרת - האחד והיחיד, שעון שיוצר עבור מלכת צרפת, מארי אנטואנט.

אוסף 200 השעונים היה שייך לסר דיוויד סלומונס ונתרם בעת הקמת המוזיאון, בשנת 1970, על-ידי בתו, וורה-ברייס סלומונס, מייסדת מוזיאון האסלאם. אוסף חשוב זה נבנה הן בזכות הונו של סר דיוויד והן בזכות בקיאותו הרבה בכל רזי ההורולוגיה (מדע השעונים). זהו אוסף יוצא דופן בחשיבותו ובעל יוקרה בינלאומית, שכלל בנוסף לשעון המלכה עוד עשרות שעונים של אברהם לואי ברגה יצרן השעונים הדגול (1823-1747). כמו כן כלל האוסף שעוני כרכרה וביניהם שעון ה"סימפתיק", שעוני שלד, שעונים אסטרונומים, כרונומטרים, שעוני קיר, מדף ושולחן, שעונים שיוצרו עבור השוק הטורקי ועבור השוק היפאני, תיבות ושעוני אוטומטה (עם תמונה נעה), שעונים מוזיקליים, תיבות נגינה עם ציפורי שיר, תיבות הרחה, שעונים בעלי עיצוב מיוחד ומגוון מסחרר של "צעצועי יוקרה" מכניים שאצולת המאה ה-19 הוקסמה מהם. כולם עטורי פנינים, אבני חן יקרות וציורי אמייל שצוירו על-פי תמונות שמן מפורסמות. אכן אוסף נדיר, הן מן ההיבט האמנותי והן מן ההיבט ההורולוגי.

שעון כדור מתגלגל מסוג קונגרייב, ג’ מוקסון, אנגליה, 1820 בקירוב, פליז

23 שנים ארוכות חלפו מאז שוד השעונים ובידי המשטרה לא היה קצה חוט שיוביל לפענוח הפשע. הנהלת המוזיאון כבר נואשה מן התקווה למצאום אי פעם, והיה נדמה שתעלומה זו תישאר סוד עלום לנצח. תיקי החקירה העלו אבק, והחשש שכל היופי הזה הוסתר לעד, הותך או פוזר, לא הפסיק לנקר בראש.

כפי שנעלמו בקול דממה דקה, כך הופיעו ביום בהיר אחד במפתיע וחזרו בשלבים במהלך שארך שנתיים, בין השנים 2006 ל-2008. בשלב הראשון הוחזר באמצעות עו"ד שיצגה אלמנה שירשה מבעלה אוסף שכלל 40 שעונים. היו אלו בעיקר שעונים מעשה ידיו של ברגה, כולל שעון המלכה, מס’ 160. המשטרה נכנסה במלוא המרץ לחקירה יסודית. צוות חוקרי מחלקת ימ"ר ירושלים הגיעה לאותה אשת "אספן" שעונים שהיתה אלמנתו של נעמן דילר, מגדולי הגנבים שפעלו בארץ משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה- 80. דילר חי בגפו רוב ימיו בלא משפחה וללא חברים וביצע את פשעיו המתוחכמים בלי לשתף איש. רק בסוף חייו כשחלה, נשא לאשה את נילי שמרת, חברתו משכבר הימים, וציווה לה את כל ההון שצבר ממעשי שוד וגניבה. לדבריה, כשנה לפני מותו התוודה באוזניה על גניבת השעונים. למרבית המזל, הצליח דילר למכור רק שעונים ספורים כך שבמשך השנים הרבות הללו, מרביתם נשמרו בארץ, בארה"ב בביתה של שמרת, ובכספות בהולנד ובצרפת. חלק מן השעונים נמצא מפורק כשלצידם הוראות בכתב ידו הבלתי קריא והבלתי מסודר של דילר, אשר ניסה, ככל הנראה, לשנות אותם כדי שיוכל למוכרם, אולם לשמחתנו לא הצליח, וכך נשמרו השעונים והתיבות עם כל חלקיהם, אפילו הזעירים ביותר.

תיבה עם ציפור מזמרת, ז’קוב פריזאר, ז’נווה, 1820 בקירוב, זהב ואמייל

אספן השעונים סר דיוויד סלומונס

סר דיוויד סלומונס (1925-1851), אביה של מייסדת מוזיאון האסלאם ורה ב’ סלומונס, בנה את אוסף השעונים שלו בראשית המאה ה-20, כשרק מתי מעט הבינו והעריכו את חשיבות הנושא. חוש ההבחנה הדק שהוא ניחן בו סייע בידו לבנות אוסף שעונים נדיר מסוגו בעולם, 60 מהם מבית היוצר של רב-השענים הצרפתי אברהם-לואי בֶּרגֶה.

סר סלומונס התעניין במלאכת השענות על כל היבטיה ובאמנויות דומות וקרובות התובעות מיומנות גבוהה. הוא אסף את כל סוגי השעונים העיקריים, החל בשעונים מצלצלים ופשוטים וכלה בשעונים מורכבים ומתוחכמים, וכן מכשירים מדעיים, שעונים מוזיקליים ותיבות נגינה, שעונים שעיצובם מפתיע ומיוחד ושעונים ותיבות שמחזה נע מותקן בהם.

קיצור תולדות מדידת הזמן

בשנת 1300 הומצא השעון המכני שפעל באמצעות שילוב של משקולת אשר הניעה מערכת של גלגלי שיניים ומַחְגֵר מווסת. השעון המכני היה לפריט אשר נוסף על השעה הורה גם את התאריך, את היום בשבוע, את מופעי הירח ואת סימני גלגל המזלות. מאז השתכללו השעונים מאוד, אבל עקרונות הפעולה שפותחו באותן שנים עדיין תקפים.

השעונים המכניים מבוססים ברובם על אותם רכיבים: קפיץ ראשי משמש מקור אנרגיה להפעלתם, מערכת גלגלי שיניים המונעת בכוח הקפיץ ממירה את האנרגיה המשתחררת ממנו לתנועת המחוגים, והמַחְגֵר - המנגנון המווסת את שחרור האנרגיה ותנועת השעון - שתנועתו המחזורית היא הבסיס למדידת הזמן החולף. המחגר הוא החלק שמפיק את "תקתוק" השעון, אשר נשמע במהלך שחרורו ההדרגתי של הקפיץ ושחרור שיני הגלגל בשרשרת הגלגלים בזו אחר זו.

עם התפתחות הטכנולוגיה הלך והשתפר דיוקו של השעון, קטנו ממדיו והתארך משך הזמן בין דריכה לדריכה. במקביל, השקיעו בוני השעונים מאמצים רבים בעיצוב פני השעון ובעיטורו. שכן, מעבר להיותו מכשיר למדידת זמן, היה השעון מאז ומתמיד אביזר אופנה, תכשיט יקר וסמל מעמד המעיד על בעליו.

שעון מגע, ברגה, מס’ 3496, פריז, 1820, זהב ואמייל

שעוני ברגה

"לשאת שעון של בּרגה פירושו לשוטט עם מוחו של גאון בכיס" - כך נאמר על מגוון השעונים שייצר שען המופת אברהם-לואי בֶּרגֶה, אשר שמו הלך לפניו בחוגי השענות ובכלל. שעוניו פורצי הדרך, המצטיינים במורכבותם המכנית הגאונית, הקדימו את זמנם והם עומדים במרכז האוסף.

אברהם-לואי בּרגה (1823-1747) נולד להורים צרפתים בנֶשָטֶל שבשווייץ והתגורר רוב חייו בפריז. בשנת 1780 היה כבר מן הבולטים בתעשיית השעונים הצרפתית. הוא ייצר שעונים מיטלטלים ונייחים למלכים, לנסיכים ולאצילים בני אירופה ורוסיה, לשימושם העצמי או כדי להעניקם מתנה. הצלחתו הגדולה נבעה מכישרונו להמציא מנגנונים מקוריים, אמינים ופונקציונליים להפליא לשעונים פשוטים ומסובכים כאחד. מנגנונים אלה היו כה מושלמים שעד היום לא הצליח איש לשפרם, ועם הזמן הם קבעו את אמות-המידה של תעשיית השעונים.

בֶּרגֶה יצר מגוון גדול של שעונים בעלי מנגנונים מסובכים, פונקציות רבות וחידושים למיניהם ותרם רבות לפיתוחו של השעון המודרני. שעוניו נועדו לשרת צרכים אזרחיים וצרכים מדעיים. הוא פיתח שעונים שמדדו את הזמן בדיוק של שניות ספורות ליום, במשך תקופות ארוכות ובלא כיול. מהם שתוכננו כך שיפעלו בלא סיכה, שכן העדר שמנים איכותיים בתקופתו היה גורם חשוב לאי-סדירות בקצב פעולת המנגנון. השעון המתכוונן (perpétuelle) הנמתח מאליו היה מהמצאותיו החשובות ביותר.

רוב השעונים שיצר בּרגה הם מן הטיפוס המחזורי, "רפּיטר" (repeater), המצלצל בכל שעה עגולה אך גם בחלקי שעה. שעונים אלה ענו על צורך אמיתי, שכן בזמנם לא היו אמצעים לתאורה מיידית ועם רדת החשכה לא היה אפשר לראות מה השעה. סוג אחר של שעונים שפיתח היו שעוני המגע (montres a tact), שבהם קוראים את השעה באמצעות מישוש מחוג חיצוני ובליטות מגע המייצגות את השעות וממוקמות בשולי קופסת השעון. שעוני ה"טוּרבּיון" (tourbillon), שדיוקם עולה אף על זה של שעונים אטומיים בני זמננו, היו גם הם פרי פיתוחו. בשעונים אלה נתון המַחְגֵר – אותו מנגנון שבו גלגל משונן מונע באמצעות לשון החודרת בין שיניו - בתוך גלגל פלדה המאפשר את סיבובו של גלגל האיזון סביב צירו אחת לדקה, ל-4 דקות או לזמן קצוב אחר. שילוב זה של גלגלים מונע סטיות בזמן ויוצר דיוק גבוה במיוחד. בּרגה טרח גם על שעוני הכרונומטר המדויקים שפותחו במיוחד לצורכי ניווט בים והתקין בהם מנגנון לספיגת טלטולים, מחגר מסוג מיוחד וקפיץ אנכי "חכם". שעוניו בעלי שני המנגנונים המורכבים על לוח אחד ומייצבים זה את הקצב של משנהו הם דוגמה מרתקת לעניין המדעי שהיה לו בשענות. המתבונן בשעונים אלה, שנועדו גם הם לצורכי ניווט בים, יודע בו-זמנית את השעה בשני מקומות בעולם.

זאת ועוד, ברגה הוסיף, חידש ושיפר מחגרים, שעונים מצלצלים, תאריכון של ימי השבוע ולוחות שנה, ואין שום היבט של אמנות השעון שהוא לא הטביע את חותמו הגאוני עליו.

שעון מארי אנטואנט, נמתח מאליו (פרפטואל), ברגה, מס’ 160, פריז, 1823-1783, זהב ובדולח הסלע

שעון מארי אנטואנט

השעון הנושא את שמה של מלכת צרפת מארי אנטואנט הוא השעון המפורסם ביותר בעולם. לפי הסברה הוא הוזמן בשנת 1783 מהשען המהולל אברהם-לואי בֶּרגֶה, על-ידי קצין במשמר המלכה, שייתכן כי היה גם המאהב שלה. בהזמנה לא ננקב מחירו של השעון ולא צוין מועד מסירתו, אך נדרש שהוא ימלא את כל הפונקציות האפשריות ויכלול את כל החידושים הטכנולוגיים הידועים, לרבות אלה שפיתח בּרגה עצמו.

מלאכת ייצור השעון ארכה עשרות שנים, מ-1783 ועד 1823, והסתיימה זמן רב לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט בשנת 1793. השעון, שמספרו הסידורי ברשימותיו של בּרגה הוא 160, נמתח מאליו, בעל מנגנון מתיחה עצמי ומערכת השמעה של שעות, רבעי שעה ודקות. מלפנים ומאחור מכסים אותו לוחות בדולח שקופים, ומנגנונו הגלוי מאפשר להתרשם ממורכבותו ומן הגימור המושלם שלו. על לוח הבדולח הקדמי שלו קבוע לוח שעות מרכזי בעל ספרות רומיות שמחוגיו עשויים פלדה מוכחלת (לוח זהה לו מאמייל עם ספרות רגילות יוצר אף הוא). נוסף עליו יש בשעון לוח רב-שנתי עם תיקון לשנים מעוברות, השוואה בין השעה המוסכמת ובין שעת השמש האמיתית, מחוג שניות אמצעי שאפשר להפסיק ולחדש את פעולתו, מנוף מחגר דחיפה ומדחום למדידת הטמפרטורה. הלוחיות, הגשרים והגלגלים עשויים כולם זהב וכך גם הקופסה שהשעון נתון בתוכה.

רק בּרגה היה יכול לתכנן ולהוציא אל הפועל שעון כה מיוחד באותה תקופה. אילו התכוון, כפי שיש הטוענים, שהשעון יהיה מופת לשענות המאה ה-18, לא היה יכול ליצור יצירה הולמת ממנו.

תיבת נגינה עם ’תקליטים’, פיגה ומיילאן, ז’נווה, 1820 בקירוב, זהב ואמייל

תיבות נגינה וצעצועים אוטומטיים

ראשיתם של תיבות הנגינה והצעצועים האוטומטיים בחיקויים של תיבות הרחה צרפתיות שייצורן ההמוני השתכלל והתרחב בשווייץ במרוצת המאה ה-19. התיבות היו עשויות זהב ועיטוריהן נוצרו בצבעי אמייל ססגוניים. תחילה היו נושאי העיטורים נאו-קלסיים אופייניים ונשאבו מציורים מפורסמים שתיארו סיפורי גבורה ברוח האימפריאליזם האירופי, אך עם הזמן גבר הטעם הרומנטי וציורי נוף ופרחים החליפו אותם. עם הזמן החלו שענים שווייצים לייצר תיבות נגינה קטנות ומורכבות שדמויות וציפורי שיר נעות ומזמרות בהן באמצעות מנגנונים אוטומטיים מסובכים.

יוצרי המנגנונים האלה היו איזק-דניאל פּיגֶה (1771–1841) ופיליפ-סמואל מיילאן (1772–1845). השניים ייסדו יחדיו את חברת "פיגה ומיילאן" בז’נווה בשנת 1811. לפניהם פעלו אנרי-לואי ז’אקֶה-דרוז
(1752–1791), מן המחדשים הבולטים בתחום המוצר הפופולרי הזה וז’קוב פריזאר (1753–1812), מבעלי אחת החברות השווייצריות החשובות ביותר בתחילת המאה ה-19. חברת האחים רושָה התמחתה אף היא בייצור תיבות ציפורים מזמרות באיכות גבוהה. במקרים רבים חוברו תיבות הנגינה, הציפורים המזמרות והאוטומטים לחפץ אחד, וגם שעון הוסף לו, כדי להשלים את מורכבתו המכנית.

באוסף קבוצת שעונים אסטרונומיים כאלו המורים על שינויים בגרמי השמים שעל פיהם מודדים וקוצבים את הזמן. הקורא בשעון זה יודע נוסף לשעה גם את היום בשבוע, את החודש ומזלו, את מצבי הירח, את שעות זריחת השמש ושקיעתה וכן - את מיקום הכוכבים ביחס לכדור הארץ או לשמש. השעון האסטרונומי הראשון יוצר במאה ה-14.

שעוני כרכרה אף הם מוצגים באוסף, הם שעונים המותאמים לנסיעה. הידית המותקנת בשעון אפשרה לשאתו ולתלותו בכרכרה. שעונים מסוגו היו מבוקשים ורווחים בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19. המיוחד ביניהם באוסף הוא שעון המוכר בשם "סימְפּתיק". השעון הנייח יוצר בידי לואי ראבי, מתלמידיו המוכשרים של ברגה. נוסף להיותו שעון כרכרה מעולה בזכות עצמו, זה שעון שיש ביכולתו למתוח ולכוונן את שעון-הכיס המיטלטל של בעליו שיוצר בידי ברגה. יש להניח את שעון-הכיס בתוך עריסה הנמצאת בחלקו העליון של השעון – הוא ימתח אותו ואף יתקן סטיות קטנות בשעה שהוא מראה. הייחוד בשעון ה"סימפתיק" הוא החיבור (הסימפתיה) במכניזם בין שעון הכיס לשעון העומד.

מנגנון ההפעלה של השעונים המתגלגלים נמתח ומופעל כאשר הם מתגלגלים לאטם במישור משופע. כוחם המניע נוצר אפוא ממכפלת משקלם וממהירות תנועתם. כאשר אחת לשבוע או פחות מכך הם מגיעים לתחתית המורד, שבים ומניחים אותם בראשו, וחוזר חלילה. שעונים כאלה נוצרו במאה ה-17.

שעון מעניין מסוג זה שאפשר לראות בתצוגה הוא שעון הכדור המתגלגל שבו נמדד הזמן באמצעות כדור פלדה קטן שמתגלגל על פני שורות חריצים בלוח משופע. כאשר הכדור מגיע לקצה המסלול, נוטה הלוח אל צדו הנגדי והכדור מסתובב ומתחיל להתגלגל בכיוון ההפוך. דרך פעולתו של השעון שמקורה בסוף המאה ה-16 מתבססת על חוק של גלילאו גליליי שלפיו גופים הנעים על משטח משופע יעברו מרחק נתון בזמן קבוע. חוק זה עומד בבסיסם של שעונים שיוצרו באנגליה בראשית המאה ה-19.

באוסף גם שעוני "שלד",שעוני מדף או כיס שהמנגנון שלהם גלוי לעין. המהודרים שבהם ניצבים על בסיסי שיש ומטוטלותיהם דמויות שמש. בכולם אפשר לראות את המנגנון מבעד לקופסת הזכוכית השקופה שמגינה עליו. אופנת השימוש בשעונים אלה התחילה בצרפת בשנת 1750 ועד מהרה התפשטה ברחבי אירופה. גילוי המנגנון היה צעד מהפכני בתולדות עיצוב השעונים, שכן במקום להסתירו בקופסת השעון הסגורה, חשפו את ה"פלא" והפכו את גלגלי השיניים הקטנים ואת המנגנון כולו למוקד תשומת-הלב והאסתטיקה של השעון.

כרונומטר ימי, חברת ברגה, מס’ 4871, פריז, 1835 בקירוב, פליז ועץ מהגוני

כרונומטרים ומכשירים מדעיים

כדי לקבוע את מיקומו של כלי שיט בים הפתוח יש לדעת את קו הרוחב וקו האורך שהוא נמצא בהם. את קו הרוחב מחשבים על פי גרמי השמים ואילו חישובו של קו האורך מצריך שעון מדויק. כך נולד הצורך לבנות מכשיר מיטלטל ומדויק דיו שיעמוד בשינויי הטמפרטורה על סיפון האונייה, הוא הכרונומטר. במאה ה-18 הצליח בונה השעונים האנגלי ג’ון הריסון לבנות מכשיר כזה. פיתוחו הסופי במחצית המאה ה-19 תרם רבות להצלחת הניווט.

נוסף על הכרונומטרים מוצגים בתערוכה מכשירים מדעיים רבים אחרים: שעוני שמש, תרמומטרים, טלסקופים, תיאודליטים, ברומטר אנרואידי ומצפן.

אקדח נוי עם שעון וציפור מזמרת, האחים רושה, שוויץ, תחילת המאה ה-19, זהב ואמייל

שעוני השוק הטורקי

קבוצת שעונים מיוחדת באוסף הם השעונים שיוצרו עבור השוק הטורקי. חיבתו לשעונים של שליט האימפריה העות’מאנית הסולטן סולימאן המפואר (1566-1520) היתה כה גדולה עד שבמצוותו הועלה חלק מן המס לאימפריה בצורת שעונים. שעוני הכיס ושעוני המדף המוזיקליים שיוצרו באירופה ובייחוד באנגליה בשביל השוק הטורקי עוצבו לפי קהל היעד: הספרות היו בשפה הערבית, דיוקן הסולטן או תמונת הכעבה שבמכה התנוססו עליהם, מנגינותיהם היו בסגנון המוזיקה הטורקית ועיטוריהם - עיטורי פרחים ססגוניים ומוזהבים בסגנון הבארוק.

במאה ה-17 הגיעו שעני שכונת גאלאטה הזרים שבאיסטנבול ובעקבותיהם גם המקומיים למדרגת ייצור השעונים של אירופה. ב-1928, עם החלטתו של אתאתורכּ להמיר את האלפבית הערבי בכתב הלטיני, הותר השימוש בספרות המקובלות במערב ובלוח השנה הבינלאומי, והצורך ליצר שעונים עם ספרות בשפה הערבית עבר מן העולם.