טלאים, אידרה, דורי, בעיצוב ארקולה בארובייה עבור בארובייה את טוזו, מורנו, סוף שנות ה-50.

זכוכית פסיפס - אלף צבעיםבעקבות תערוכה מדהימה שנערכה בעבר במוזיאון ארץ-ישראל 
אנריאטה אליעזר ברונר 

התערוכה ’זכוכית פסיפס - אלף צבעים’ שהוצגה במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, חשפה יותר מאלפיים שנות יצירה בזכוכית. היא הוקדשה לטכניקה מיוחדת אשר פותחה בימיה הראשונים של המצאת הזכוכית ונמשכת עד ימינו. המשותף לכל המוצגים - למרות הריחוק בזמן ובמקום - הוא דרך עיטור ייחודית, המצטיינת במיומנות ובדיוק יוצאי דופן, כמתחייב מיצירת שכיות חמדה, ביניהן זעירות מאוד, מרהיבות בצבעוניותן.
הזכוכית מייצגת את אחת הטכנולוגיות המתקדמות ביותר של העולם העתיק. בתחילה היא נוצרה כתחליף לאבנים יקרות, שהיו קשות להשגה. מאוחר יותר, הפכה הזכוכית עצמה לחומר יקר-ערך. היא שימשה ליצירת כלי תמרוקים מפוארים, תכשיטים, ושיבוצים לחפצי יוקרה שונים, שהיו נחלתם של העשירים בלבד. לא פעם אנו עומדים משתאים נוכח התחכום והעידון של כלי זכוכית המתגלים לאחר שהיו טמונים מאות שנים במעבה האדמה. הישגיהם של אומני הזכוכית הקדומים עומדים במבחן הזמן, והאומנים שבאו בעקבותיהם שאבו וממשיכים לשאוב מאותו מעיין יצירה בלתי נדלה, המהווה מקור ידע יקר-ערך עד היום.

עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על המצאת טכניקת ה’פסיפס’ בזכוכית באלף השני לפנה"ס, במסופוטמיה ובמערב אסיה. הטכניקה שבה ומופיעה במהלך המאה ה-4 לפנה"ס במצרים ובמזרח הים התיכון. למרות דעיכתה ההדרגתית לאחר המאה ה-1 לספירה, שרדה טכניקה זו עד שלהי התקופות הקלאסיות. היא נעורה לחיים מאות רבות מאוחר יותר, בוונציה בתקופת הרנסנס ובמאה ה-19. מכאן ואילך הפכה טכניקת ה’פסיפס’ לסימן היכר של אמנות הזכוכית הוונציאנית עד היום הזה, ומשם התפשטה לאירופה ולאמריקה של המאה העשרים.

בתערוכה הוצגו לצד יצירות עתיקות, עבודות מאוחרות המשחזרות או מביאות גרסה חדשה לדגמי העבר. כאלה הן עבודותיה המרהיבות של אמנית הזכוכית הדנית, צ’אי מונך. באמצעות צירופי צבעים מקוריים וקנה מידה גדול בהרבה, מונך מצליחה להעניק פרשנות חדשה למסורת עתיקת יומין זו, ולהעלותה לשיאים חדשים. עבודותיה תופסות חלק ניכר מן התערוכה ובכך הן באות להדגיש את הדינמיות של המדיום הזה - עדיין חי, עדיין מתפתח. 


קערה מזכוכית פסיפס, צ’אי מונך, אבלטופט, דנמרק, 1999.


הטכניקה
בניגוד לטכניקת ה’פסיפס’ המוכרת, שחלקיה הנפרדים מונחים זה לצד זה על משטח אחד, הרי ’זכוכית הפסיפס’ מבוססת על התכתם של רכיבים שונים שהוכנו מראש, כדי ליצור את הדגם השלם. טכניקה זו, המשלבת ייצור ועיטור בו-זמניים, משתמשת ב’פרוסות’ שנחתכו ממוטות שעוצבו מראש וקובצו ליצירת דגם, ואז הותכו שוב יחדיו. תהליך זה מציע אפשרויות טכניות וקישוטיות רבות, אשר מוצאות את ביטוין בטווח נרחב של עבודות. המונח ’זכוכית פסיפס’ מתחלף לעתים קרובות עם המונח ’מילפיורי’ (Millefiori, באיטלקית: אלף פרחים), שהיה נפוץ במקורו במאה ה-18. ’מילפיורי’ בא לתאר סוג מיוחד של זכוכית פסיפס, הנושאת דגמים פרחוניים, אך בהדרגה הורחב לתיאור מוטות כמו גם לדגמים פרחוניים וגיאומטריים מן העת העתיקה. יצירות זכוכית הפסיפס שונות בעיבודן ובשימושיהן: כלים העשויים על ליבה, בדפוס או בניפוח; שיבוצים זעירים המעטרים פריטי ריהוט וחפצים מלכותיים או פולחניים; אריחים ששימשו לחיפוי פנים של ארמונות ובתי אמידים; חרוזים לנוי או כאמצעי תשלום; אבני משחק; פריטי אספנות כמו משקולות נייר וחפצים אחרים.

זכוכית פסיפס בעולם העתיק

טכניקת הפסיפס הגיעה לשיאה במאות 1-3 לפנה"ס במצרים התלמיית, שבה המפגש של העולם ההלניסטי והמצרי הוליד עושר רעיוני, והמוטיבים המסורתיים התמזגו עם הטכנולוגיה החדישה של זכוכית הפסיפס.

במהלך תקופה זו נוצרו מוטות ושיבוצים בעיצובים שונים בעלי מורכבות יוצאת דופן. עבודה רבה היתה כרוכה בהכנת המוטות: רכיבים מותכים, לרוב יצוקים מראש, הונחו זה לצד זה על משטח ישר לשם יצירת הדגם או התמונה הרצויים; לאחר מכן, חוממו עד להתכתם ונמתחו כדי להקטין את התמונה הנראית בחתך לקנה המידה המבוקש (בלי לפגוע בפרופורציות המקוריות). המוט שנוצר נפרס לפרוסות דקות, ואלו סודרו זו ליד זו ליצירת תמונה, דגם או דגמי שוליים חוזרים ונשנים. הפרטים העדינים, שנוצרו בשיבוצים קטני ממדים אלה, מדהימים. השיבוצים עיטרו ארונות קבורה, פריטי ריהוט, דגמי מקדשים, תיבות תכשיטים, קופסאות וחפצים שונים עשויים עץ, קרטונג’ או גבס. עם זאת, לעתים נוצרו שיבוצים גדולים יותר, אולי כקישוט ארכיטקטוני.

בראשית המאה ה-3 לפנה"ס, הכלים ההלניסטיים עדיין משמרים את מסורת הזכוכית של התקופה הפרסית. רק במחצית השנייה של מאה זאת, מופיעה זכוכית בסגנון הלניסטי טהור, הכולל מיגוון גדול של כלים עשויים זכוכית פסיפס. הם נוצרו בשלמותם ממוטות פסיפס או מפרוסות שלהם. יצירת קערת זכוכית פסיפס דרשה מספר ימים של עבודת צוות שכלל אומנים מיומנים. עלותם של כלים אלה היתה גבוהה ובהישג ידם של אמידים בלבד. המוטות נפרסו לפרוסות בעובי אחיד, כנראה בניסור בחוט המשוח בחומר מירוט. בשלב זה מוקמו הפרוסות בסמיכות בתבנית סגורה בת שני חלקים ונלחצו בתוכה. התבנית הוכנסה לכבשן עד להתכת הפרוסות.

אפשרות נוספת היתה סידור הפרוסות על משטח ישר והתכתן ליצירת דיסק, אשר רוכך פעם נוספת בכבשן על גבי תבנית קמורה. לבסוף, לוטשו פני הכלי (בכך הופחת עוביו המקורי של הכלי עד לחצי), בזמן שהחלק החיצוני לוטש באש. במהלך התקופה הרומית נעלמו בהדרגה כלים עשויים זכוכית פסיפס, והטכניקה נוצלה בעיקר לעיטור חללים פנימיים. ממקורות ספרותיים רומיים עולה, כי עיטור המשלב זכוכית במבני ציבור ובבתים פרטיים היה בגדר מותרות, ונשאר מנת חלקם של עשירים בלבד.

בתקופה האיסלאמית הקדומה (מאות 9-8 לספירה) יצרו אומני הזכוכית כלי זכוכית חסרי צבע, שעוטרו בטכניקות קרות (חיתוך, חריתה). האמנים נטו להשתמש פחות בזכוכית צבעונית. עם זאת, כמה שברי זכוכית פסיפס מתקופה זו רומזים לניצול ידע מוקדם ולמסורת של עבודה במוטות זכוכית, בהיקף מוגבל. הכלים היו קטנים יותר, וצבעם - הישג נכבד של יוצרי זכוכית הלניסטיים ורומיים - נחלש באופן ניכר. טכניקת הפסיפס נוצלה בעיקר באריחים שנועדו לחיפוי קירות. 


מחרוזות של "חרוזים אפריקניים", מורנו, המאה ה-19.
חרוזים מזכוכית פסיפס
בזכות תכונותיה המיוחדות, היתה הזכוכית במהרה לחומר מועדף בייצור תכשיטים. חרוזים היו הפריטים הראשונים שעוצבו בה, הרבה לפני ייצורם הראשון של כלי זכוכית בעת העתיקה.

זכוכית הפסיפס מן התקופה התלמיית והתקופה הרומית המוקדמת כללה כמה מהחרוזים היפים והמורכבים ביותר שנעשו אי פעם. חרוזים מזכוכית פסיפס נוצרו פעם נוספת מאוחר הרבה יותר, בוונציה בשנת 1500 לערך. הם נעשו מאז לאחד הענפים החשובים של האמנות והתעשייה המקומיות. החוקרים, הסוחרים והמיסיונרים האירופים לקחו עמם חרוזי זכוכית כמתנות, או כחפצים לסחר חליפין. פעילויות אלו יצרו שווקים נרחבים, והגידול העצום בביקוש להם, הוליד מיגוון גדול מאוד של חרוזים. הידועים והמבוקשים ביותר מביניהם, היו חרוזי הרוזטה (שושנה) שנקראו גם חרוזי Chevron או חרוזי Aggrey. חרוזים אלו היו פופולאריים מאוד, ומילאו תפקיד מסחרי חשוב באפריקה במאות הבאות. ראשיתם במחצית השנייה של המאה ה-15, ובמשך כחמש מאות שנים הם יוצרו במיליונים רבים ובמאות גרסאות. חרוזי הרוזטה, הורכבו לרוב משש שכבות צבע זו על גבי זו, המתגלות בדגם הכוכב שבחתך, בקצות החרוז. תהליך ייצורם היה ארוך ומסובך. הוא כלל ניפוח, עירבוב שכבות של זכוכית צבעונית, יציקה ומשיכת מוטות, חיתוך, שיוף וליטוש.

במחצית השנייה של המאה ה-19, פותח בוונציה סוג חדש של חרוזי זכוכית פסיפס עשויים בחום הלהבה, אשר נודעו בשם ’חרוזים אפריקניים’. ייצורם נמשך במורנו עד למלחמת-העולם השנייה; ובשנים האחרונות היתה להם שוב עדנה. מלאכת ייצור החרוזים נעשתה באופן מסורתי על ידי נשים. הן קיבלו את חומרי הגלם מן היצרן, ועבדו בבתיהן. כלי העבודה היו פשוטים מאוד: מנורה שהובערה בשומן מן החי (שלאחר מכן הוחלפה במבערי גז), ומפוחים כדי ללבות מחדש את האש ולהפיחה בכיוון הנכון. הפסיפס נוצר על-ידי סידור פרוסות המילפיורי זו לצד זו, לאחר ריכוכן בחום המנורה, גלגולן לצינוריות ולבסוף חיתוכן לחרוזים.

בעשרים השנים האחרונות חרוזי הזכוכית נהנים מהתעניינות גוברת בארצות-הברית. עקב העניין המתגבר בהם, נעורו לתחייה הטכניקות הידועות ששימשו בעבר, כולל טכניקת הפסיפס. אומנים רבים החלו להתנסות ביצירת חרוזים בהשפעה ונציאנית. בתערוכה הוצגו כמה חרוזי זכוכית פסיפס, מעשה ידיהם של אומנים אמריקנים בני זמננו: ארט סיימור, לארי סקוט, דון שניידר, ראלף מוסמן ומרי מולניי. 


מוטות זכוכית פסיפס ופרוסות שלהם בגדלים שונים.
משקולות נייר מזכוכית פסיפס
משקולות נייר קשורות קשר הדוק להתפתחות זכוכית הפסיפס במאה ה-19 ובמאה ה-20. משקולת הנייר הקלאסית היא פריט, לרוב כיפתי, העשוי מזכוכית מלאה חסרת צבע, ובתוכה עיטורים המורכבים מפרוסות של מוטות מילפיורי, או מוטיבים תלת-ממדיים עשויים בלהבה, בדגמי חי וצומח. השכבה של הזכוכית השקופה מעליהם פועלת כמו עדשה אופטית המאחדת ומגדילה את המוטיב הפנימי. אובייקטים קטנים וחלקים אלה היו פריטי אספנות כבר מאמצע המאה ה-19, וערכם נמדד יותר על-פי נדירות העיטור מאשר על פי שנת ייצורם.

משקולת הנייר הראשונה נוצרה בידי האמן הוונציאני פייטרו ביגאליה. היא הוצגה בתערוכה לעיצוב תעשייתי בווינה, בשנת 1845, וזכתה במדליית זהב. יוזמתו עוררה את ייצור משקולות הנייר במפעלי הזכוכית באירופה, למרות שהוא עצמו חדל לייצרן כעבור שנתיים. המשקולות של ביגאליה היו כדורים עשויים זכוכית חסרת צבע, שבתוכה עירבובייה של פרוסות מילפיורי, צלליות, פיליגרן ופיסות אוונטורינה. מפעלי הזכוכית הצרפתיים של ’בקרה’, ’סנט לואי’ ו’קלישי’, שהלכו בעקבותיו הביאו את ייצור משקולות המילפיורי לשיאו, והוכיחו שליטה טכנית ועושר צבעוני. משם התפשטה הטכניקה לבלגיה, איטליה, בוהמיה, אנגליה ולארצות-הברית, שבה נעשו משקולות הנייר פופולאריות במיוחד. משקולות המילפיורי נעשו בהנחת פרוסות של מוטות זכוכית פסיפס על שכבת זכוכית שקופה. הפרוסות כוסו בשכבה נוספת של זכוכית שקופה למעין כיפה, ולבסוף לוטשו פני הזכוכית. להכנת משקולת מילפיורי בעלת דגם צפוף השתמשו ב-200-150 מוטות, והעבודה נתמשכה משבועיים עד חודשיים.

זכוכית פסיפס באיטליה במאה ה-20 
בעקבות תחייתה של זכוכית הפסיפס במאה ה-19, רוב כלי הזכוכית שנוצרו באיטליה סביב שנת 1900, עדיין הושפעו מסגנונות העבר. בראותם עצמם כמרכז העולמי לייצור זכוכית ובהתנגדותם להשפעות זרות, התקשו יוצרי הזכוכית הוונציאנים להינתק ממסורתם הארוכה והמושרשת ולתת דעתם למגמות החדשות.

רק לאחר מלחמת-העולם הראשונה, הטכניקות העתיקות לייצור זכוכית - במיוחד טכניקת הפסיפס - זכו לפרשנויות מחודשות. החיקויים הנאמנים של ’העתיק’, נזנחו לאיטם, והופיעו לראשונה גרסאות חדשניות ועיצובים מודרניים, הנושאים חותם אישי. לאחר מלחמת-העולם השנייה, נמשך תהליך המודרניזציה של הטכניקות המסורתיות בקצב מהיר.

למרות הרוח החדשנית, שאפיינה כמה ממפעלי הזכוכית במורנו, רוב כלי זכוכית הפסיפס מהמאה העשרים עדיין מחקים את דגמי העבר. טכניקת הפסיפס נמצאת בשימוש עד היום, בעיקר במשקולות נייר ובחרוזים בעיצובים ישנים וחדשים.

 
לוח עשוי מקטעי מוטות של זכוכית פסיפס עם דגמים פרחוניים הנראים משני צדדיו, מורנו, המאה ה-20.
זכוכית פסיפס: טכניקה עתיקה - כיוונים חדשים
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 פותחה טכניקת הפסיפס בכיוונים מעניינים על-ידי אמנים בכל העולם. ביצירותיהם קל להבחין בזיקה לעבר. יחד עם זאת, ניתן לגלות בהן פרשנות אישית שבזכותה נולדת יצירה חדשה. האמנית הדנית צ’אי מונך פיתחה סגנון אישי בעבודתה בזכוכית. המפגש הראשון שלה עם הזכוכית היה בשנת 1976, בעת היותה סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי בבית-הספר לאמנויות שבקופנהגן. מונך הוקסמה מן הזכוכית ומן האתגר שהיא מציבה ליוצר, בגלל "היותה בלתי ניתנת לאילוף". בשנת 1978 החליפה מונך את החומר בזכוכית. משנת 1980 היא חיה ועובדת באבלטופט בדנמרק.

עבודותיה המוקדמות של מונך נעשו בניפוח, אך לאחר שגילתה את טכניקת הפסיפס, היא עברה להתכה (Fusing) ולריכוך בתבנית. בנצלה את הטכנולוגיה המודרנית, מונך מעטרת בדגמים מופשטים צורות פונקציונליות נקיות. עבודותיה של מונך מצטיינות בהרמוניה ובאיזון ייחודי של הצבעים, הנעים בין גוונים עדינים של צבעי-מים לניגודי צבע עזים, בניקיון הצורה ובמצוינות הביצוע. 

בתמונות הקטנות מצד שמאל (מלמעלה למטה):
1. משקולת נייר עם חלונות, מעוטרת בזרי מילפיורי, התקופה הפוסט-קלאסית, 1930-1870, בקרה, צרפת, אוסף גרין.
3+2. כפתור שני צדדים המכיל פרוסות המתארות דמויות של וולט דיסני, קוטר: 3.5 ס"מ, לורן סטמפ, ארה"ב, 1999.
אוצרת התערוכה במוזיאון ארץ- ישראל, תל-אביב: אנריאטה אליעזר ברונר.
עיצוב התערוכה: אלי לוריא.
צילומים: גרגורי ויניצקי וליאוניד פדרול-קביטקובסקי (ישראל); יאן פריס, Weiland Fotografi (דנמרק).
קטלוג צבע עברי-אנגלי 96 עמ’.