יחיאל קריזה - מאוסף גבי ועמי בראון
פתח דבר -מאת גליה בר אור
התערוכה והקטלוג ״יחיאל קריזה מאוסף גבי ועמי בראון״ מוקדשים לאמן ייחודי באמנות הישראלית, שיצירתו אינה מוכרת דיה וגם המידע על חייו ועבודתו לוקה בחסר. בחרנו להאיר את אישיותו של יחיאל קריזה ואת דרכו בציור באמצעות כתבים אותנטיים, משלו ומשל בני זמנו, שרובם לא התפרסמו עד עתה. לא כללנו טקסטים פרשניים ורשימות שנכתבו שנים אחר כך ומהדהדים מציאות, שפה וערכים העונים לסדר אחר. הדגש בקובץ הושם על השתקעות בפרטים במטרה להשהות את הזמן, לזמן קשב למפורש וגם למובלע, ולתת מימד נוסף של התבוננות בעבודות עצמן, ברבדים השונים ובגוני הגוונים של המרקם.
בית האריזה, 1957 לכל המאוחר, עט לבד על נייר, 24.5X32 ס"מ.
בצד רשימות שכתב קריזה ומכתבים לבני משפחתו מצורפים דברים מאת הסופר חנוך ברטוב, שכן מילדות בבית ההורים בפתח-תקוה. נפתח כאן מבט על בית גידולו, בית ההורים החסידי שאת ערכיו ידע להוקיר - ״החסידות החמה, הדבקות לדמיון, לרצון לבצע אותו״ - וגם על אווירה של דריכות, על התנגשות בין דרכים שברוח הזמן, ועל בחירתו החותכת של קריזה: בחירה באמנות, שנתפסה מבית כהתרסה. צירוף זה של חומרי מקור אלה בצד אלה מאפשר התוודעות מורכבת לבחירות שעשה קריזה בחייו, בחירות שעליהן שילם מחיר אישי לא קל. קריזה למד אמנם בסטודיו של זריצקי, אבל ציורי הגואש שלו, סמיכים וחריפי צבע (שהוצגו בתערוכתו הראשונה במוזיאון תל-אביב ב-1947), היו חריגים בנוף הזמן ולא התמסרו לאופי הלירי של ציירי ״אופקים חדשים״. קריזה כמו ״צובר דמויות כהזיות ומטריפן״, הבחין המבקר ד.א. פרידמן, שהדגיש את המבנה השטוח של ציוריו - כעין אריג רוטט המשולל כל חלל ריק וגדוש ״עצמים הנראים צפופים ועומדים כמו בחלום, או כמו דגים מופלאים ברשת סמיכה״.
פנייתו החד-משמעית אל הציור המופשט בשלהי שנות ה-50 הגיעה לשיאה ב״תקופה לבנה״ של קריזה; רשימתו של האמן והמבקר יואב בראל כבר כולה התבוננות בפרטי-הפרטים של ״כתב-יד מכחולי זה, שהוא מונוכרומי לגמרי בטבעו ובו משתמש קריזה, כאמור, בצבע הלבן בלבד״. מובאות אחדות משל קריזה בנושא זה מכוונות את נקודת המבט אל אותו תדר, אנין ורגיש, לצבע, לקו, למקצב, ולמה שקריזה מכנה ״העמקה אל תוך הנסתר״. הדי מחלוקות עולים מבין השורות: קריזה, שנחשף לציור האמריקאי, פנה אל מופשט טהור, מונוכרומי, שהעין לא הורגלה לו באמנות המקומית. ״נקודה זו עלולה אמנם לעורר ויכוח, מאחר שאחידות צבעונית זו מושגת בלי ספק על-ידי סילוק הקונפליקט הצבעוני. אך ויכוח זה השורר כיום בעולם האמנות אינו מענייננו כאן״ (בראל).
בית האריגה, 1949 בקירוב, גואש על נייר, 32X46 ס"מ.
בפרספקטיבות השונות הנגלות במקבץ הרשימות שלפנינו פועם עדיין דופק הזמן, ויש בהן כדי לזרות אור על התמודדותו חסרת הפשרות של קריזה כאמן ולשרטט את דרכו - המעמיקה, הרגישה, המזוקקת - בציור, שהיה כל עולמו.
ללא כותרת, 1958 לכל המאוחר, גואש על נייר, 100X70 ס"מ.
חנוך ברטוב על יחיאל קריזה; מתוך דף במכונת כתיבה, תאריך לא ידוע, שמור במרכז מידע שרובר לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
גם אחרי שנהפכו פני הארץ מן היסוד ואנחנו כולנו עברנו גלגול אחר גלגול, התקיים בתוכי יחיאל קריזה לא רק כמות שנודע ברבים, כאחד מחשובי הציירים הישראלים, כי אם כתמונת-תשתית יקרת ערך, כפריצתה הראשונה של תשוקת האמנות לתוך החיים הממשיים של שכונה דלה בפתח-תקוה של שנות ה-30.
אבני גבול לא הפרידו בין חלקי המושבה, אבל אפילו אנחנו, הילדים, היטבנו להבחין בין רחובותיהם המרווחים של הפרדסנים, בעלי הנכסים, ותיקי המקום ואדוניו, לבין ערבוביית המגרשים שהיו מאוכלסים נגרים, שרברבים, עגלונים, אופים, צבעים, כמעט כולם חדשים זה מקרוב באו, כמעט כולם בצריפי עץ.
ללא כותרת, 1960-61 בקירוב, גואש על נייר, 70X100 ס"מ.
הצריף שלנו עמד ברחוב הגבול, חפץ-חיים. הלאה ממנו היתה אותה דרך קצרה, אבק בקיץ ובוץ בחורף, רחוב סאלאנט, ובגבול המושבה ממש - רחוב קטרוני. שם התגוררה משפחת קריזה. ביתם היה כמין בית שני לנו, ושם, בעיקר בשבתות, היתה מהומת תמיד של קולות מדברים, שרים, מתווכחים בחימה שפוכה. היום אני יודע שהגדולים בחמשת ילדי המשפחה היו בני דורם של הורי, שעלו לארץ מאותם מקומות ובאותו זמן וכי שם מצאו הורי משהו מחמימותו של בית, שנקרעו מתוכו לעולמים.
בזכרוני נחקק המתח התמידי סביב שולחנה של משפחת קריזה, איזשהו ויכוח אינסופי, שמדי רגע איים לשרוף הכל, היה נרגע, שב ומתפוצץ, וכך מדי שבת בשבתו. האב היה חסיד על פי מזגו, איש ״המזרחי״, אורג על פי אומנותו, והוא ובניו התפרנסו מצבעות. הבן הבכור היה מפא״יניק, השני רוויזיוניסט, יחיאל מן ״הבחרות הסוציאליסטית״, ושתי הבנות הצעירות פרשו עד מהרה והלכו לקיבוצים, כלומר רחוק הרבה יותר. האם אהבה לקרוא עיתונים וסיפורים ביידיש. את האוויר, זה עשה עלי רושם, אפשר היה לחתוך שם בסכין. וכמין דגש חזק, קצב איזשהו גמגום הן את דברי האב והן את דברי הבן הבכור, שמצד אחד הצחיק אותי ומצד שני חיזק את התחושה שכאן ממש נעקרים הדברים מתוך הלב.
ללא כותרת, 1960-63, שמן על בד, 130X91 ס"מ.
זה הרקע לסודו הייחודי של יחיאל. לכאורה הצליח במה שהיה שמור בעיקר למיוחסים, לבני האיכרים - הוא עלה למדרגת אורז. בעבודות הפרדס ניצב האורז בראש הפירמידה, ולא זו בלבד שהוא היה ראש כל קבוצת האריזה ולא היה שכיר-יום כי אם מקבל סכום גבוה, קבוע, לכל העונה כולה, אלא שמעמדו החברתי היה רם, אריסטוקרטי.
הסוד היה שאין כל ההישג הנכבד הזה נחשב כלל בעיני יחיאל. בחורף, כך היו מספרים בתערובת של תימהון ולגלוג, אינו עובד אלא לתכלית אחת - כדי שיוכל להתהלך בטל בקיץ ולצייר. עניין זה כולו היה זר ומוזר בשכונה זו של בעלי מלאכה וקשי יום. מה זאת אומרת - להסתובב קיץ שלם ולצייר תמונות? ולא רק על זה מבזבז הוא את שכר האורז. משנארזה תיבת הפרי האחרונה, עולה יחיאל על אונייה ומפליג לפריז, סיפרו, ושם יושב ומצייר עד ממש לפני שנפתח הקטיף. הוא חוזר ישר לעונה. כך, דרך התמיהות ההן, עמדתי בפעם הראשונה על קסמו וזרותו של עולם האמנות. עכשיו אני יודע שבאמת לא נסע בשנים ההן לפריז אלא פעם אחת בלבד. אבל כשקראתי עכשיו מכתב שכתב בשנים ההן אל הוריו, כמעט שמעתי את הדברים שניסרו אז בין רחוב חפץ-חיים לבין רחוב קטרוני וטבעו חותמם בנפשו של הילד: ״לפריז לא נסעתי, אני נמצא בצפת. בה אני מצייר יומם ויומם ויומם. זוהי עבודתי ושאיפתי, לה אני מקריב הכל, לא רק את המצב הכלכלי שלכם כי אם את כל ישותי. אם אינני אדם ריאלי, תשפטו אותי לחובה או לזכות, זה לא אכפת לי. כזה אני וחסל״.
ואכן, כעבור שנים, גם לאחר שהתרחקתי מהמושבה ונפתחו לי עולמות נוספים, נשאר שמו של יחיאל קריזה מחובר אצלי עם אותו סוד, עם החיבור הראשון שחיברה נוכחותו את המציאות הדלה של השוק הקטן עם מחוזות הדמיון של האמנות.
בפעם הראשונה - ואולי היחידה - רגש בין רחוב חפץ-חיים לבין רחוב קטרוני הוויכוח על התרסה זו שהתריס יחיאל: ״זוהי עבודתי ושאיפתי, לה אני מקריב את כל ישותי״... וכעבור שלושים שנה, כשעמדתי לצאת ללונדון כיועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל, היה אולי המעשה הראשון שעשיתי - הלכתי אל יחיאל קריזה, אל האטלייה שלו ברחוב מזא״ה בתל-אביב, ורכשתי את אחד מציוריו האחרונים לתלותו כעין קמע, ואולי כמזכרת לאותה תמונת-תשתית שבלבי. זה היה שנתיים לפני שהלך לעולמו.
ללא כותרת, אמצע שנות ה-60, שמן על בד, 116X97.5 ס"מ.
דברים מפי יחיאל קריזה במכתבים ובשיחות, כפי שתועדו על-ידי נחמה בן-זאב; מתוך דף במכונת כתיבה, תאריך לא ידוע, שמור במרכז מידע שרובר לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
״אינני מצייר מהר. יש ואני עובד שבועות על תמונה, חוזר ומסתכל בה ורואה שלא ענתה על שאלותי. אני מוסיף ועונה על איזה צורך חדש שנראה לי הכרחי. זה מין דיאלוג ביני ובין התמונה. אני מסיים את התמונה במחשבה שהבאה תענה על שאלות אחרות, תהיה שלמה יותר ותעלה על זו שציירתי אתמול. מעולם לא חשבתי שהגעתי לשלמות ביצירותי. אני מחפש. החיפושים הללו הם שנותנים לי את הצורך להמשיך וליצור״
ללא כותרת, אמצע שנות ה-60, שמן על בד, 81X101 ס"מ.
״צבעי הגואש עונים על כל צרכי. הם הפכו תחת ידי כחומר ביד היוצר, פרט לבעיה שנחוץ לכסות את הציור בזכוכית. צבעי השמן דורשים תנאי מגורים מרווחים. כאשר אגיע לאטלייה משלי, אתמודד עם המדיום הזה על פני בדים גדולי ממדים״.
״עד כה אני מאושר שאת אוהבת את תמונות האבסטרקט שלי, הנה כי כן את רואה, התקדמת בעקבותי. הן גם את היית בין אלה שהצטערו על שעזבתי את הציור הפיגורטיבי. עתה אולי כך צעד אחד קדימה. אותם בדים לבנים שנראים כהתעלות צבעונית, הרגשה שונה של רגישות לצבע, לקו, לריתמוס, השגת טונים מעודנים יותר - זה ביטוי רגשי נעלה וטהור, העמקה אל תוך הנסתר.״
התערוכה 'יחיאל קריזה - מאוסף גבי ועמי בראון' מוצגת במשכן לאמנות, עין חרוד עד 29.8.2010.
