אדולף הופמייסטר 'הפריזאי מפראג'


"הוא היה הפריזאי הטיפוסי בפראג וה'פרגאי' האותנטי ביותר בפריז", כך מגדיר לואי אראגון את חברו, אדולף הופמייסטר, במאמר שהקדיש לו ב - Lettres françaises ב- 1960.

אבל מי באמת היה אותו אדם שחי בפריז, אך גם זמן רב בפראג, ונסע ברחבי העולם? כעורך-דין בהכשרתו, עבד בלשכתו של אביו, אבל היה גם מבקר אמנות ובשעת הצורך איש עסקים או דיפלומט: כשגריר צ'כוסלובקיה בצרפת מ- 1945 עד 1951, ייצג את ארצו באונסקו ולעיתים באו"ם. הוא היה סופר, מחזאי, משורר, ומה שמעניין אותנו ביותר היום, הוא היה גם אמן שהותיר אחריו סדרת דיוקנאות של דמויות חשובות בעולם האמנות והפוליטיקה ורישומים וקולאז'ים עתירי שירה.

אדולף הופמייסטר היה נוסע בלתי נלאה, שכל חייו ניסה לקשור קשרי תרבות בין הארצות.

לפריז הגיע לראשונה עם אמו ב- 1922, כשהיה בן עשרים. מאז התנהל סיפור האהבה שלו עם פריז. הוא נפגש עם Man Ray, Zadkine, Tzara ו- Ivan Goll . הוא חזר לפריז כל שנה. באותה תקופה עבר לפריז גם Josef Sima, חבר בקבוצת Devetsil, אליה השתייך הופמייסטר מיום היווסדה (1920). כמו חברים אחרים, היה גם הוא עדיין בבית-הספר התיכון. אותו דור, שהקדים את זמנו, יצא מהמלחמה עם מסורת תרבותית ארוכה. היה זה כאילו חילצו עצמם אותם צעירים מהריסות העולם הישן, שהולידו אומות חדשות כמו צ'כוסלובקיה. הצעירים הללו, שאפו לקחת את העניינים בידיים וקיוו להוביל את ארצם לעידן חדש. האמנים, אדריכלים, משוררים, סופרים, מבקרים ואנשי תיאטרון שחברו ל-Karel Teige, היו נחושים ליצור חיים חדשים. פוליטית תמכו בשמאל, ובחיפוש העצמי שלהם הושפעו מהדאדאיזם ומהקונסטרוקטיביזם הרוסי. התערוכה הראשונה של קבוצת Devestil, באביב 1922, כללה בעיקר עבודות פיגורטיביות, שבהן לוו ההיבטים החברתיים בנופך פואטי מסוים. "פואטיזם" הפך עבור ציירים, פסלים, משוררים וסופרים לחלק המשמעותי ביותר של מצע הקבוצה, בעוד שהאדריכלים, המעצבים, אמני הכרזות, הגרפיקאים ומעצבי תפאורה לתיאטרון הושפעו מהקונסטרוקטיביזם.

בתערוכה זו הציג הופמייסטר נופים ודוממים פואטיים ודמיוניים, עבודות שהושפעו בעליל מ"המוכס", רוסו
(Le Douanier Rousseau).

'פרנץ וורפל', דיו על נייר, 44X30 ס"מ, 1928.

לאחר מכן המשיך הופמייסטר בלימודי משפטים ובכתיבה. ב-1924, בעקבות סמסטר באוניברסיטת קיימברידג', תיאר ואייר את חוויותיו באנגליה בספרוCambridge-Prague שפורסם ב-1926. באותה תקופה התחיל גם לפרסם את הקריקטורות הראשונות שלו, "פנים" (visages), ביומון הצ'כי Lidove noviny..

אותן "פנים" פתחו בפניו דלתות ונתנו לו הזדמנות לפגוש אנשים חשובים ומפורסמים, בייחוד בתחום התרבות: כאשר פגש אותם, בין אם בארצו או בעולם, רשם מיד בעיפרון את הקווים המאפיינים אותם. הקריקטורות שלו לגמרי לא כיערו אותם. אלה גם לא היו דיוקנאות במובן המקובל, "אלה היו תווי אישיות, ללא כוונה לתעד דמיון צילומי, אלא 'שרטוט החיים הפנימיים של הדמות';דיוקנאות המתבססים פחות על ארשת הפנים ויותר על הפסיכולוגיה של הדמות; דיוקנאות שלא היו נוצרים ללא התבוננות מעמיקה וחוקרת, עושרו התרבותי וכישרונו הגראפי..." (Karel Teige, במבוא שלו לקטלוג של תערוכת עבודות של הופמייסטר בגלריה מנסארד בפראג, בהוצאתAventinum Publishers , 1929).

ב- 1927 ניתנה לו ההזדמנות להציג את עבודותיו ל-Philippe Soupault, שהגיע לפראג לפגוש את חבריו האמנים. הופמייסטר ליווה אותו והראה לו את העיר ביחד עם חברו, המשוררVitezslav Nezval.Soupaul התלהב מעבודותיו של הופמייסטר, ושנה לאחר מכן, בעזרת Josef Sima, ארגן לו תערוכה בפריז בגלריה לאמנות מודרנית. תחת הכותרת "פנים" הציג הופמייסטר 113 תמונות, חלקן בלוויית קולאז'ים, כדי לשקף את המציאות.

התערוכה עוררה הדים. ביקרו בה שוחרי תרבות ואפילו פוליטיקאים. "כל פריז", כ-600 איש, הגיעו לפתיחה: על הקירות היו תלויות עבודותיהם של Soupault, Cocteau, Tzara, Ribemont-Desaigne, Jean Cassou, Ivan Goll, Zadkine,James Joyce, Leon Pierre Quint וגם Gontcharova, Larionov ו- Maiakovski, שנשא נאום ברכה מאולתר אחרי Philippe Soupault . באירוע נכחו כמובן גם Josef Sima , Bohuslav Martinu, Frantisek Kupkaו- Vaclav Nebezsky ... כל אנשי הקהילה הצ'כית-צרפתית הקטנה שחיו בפריז רצו להשתתף באירוע שזכה לכיסוי עיתונות נרחב: Roger Vaillon ב- Paris-Midi., E. Thériadeב- L’Intransigeant, מאמר שפורסם ב- Art vivant, וכיסוי בעיתונות הזרה. בן לילה הפך הופמייסטר לשם דבר בפריז.

לאחר מכן עברה התערוכה לבריסל, לגלריה L'Epoque , עם הקדמה של Ribemont-Desaigne בקטלוג. התערוכה הוצגה גם בפראג ב-Aventinum Mansarde, עם הקדמה של Karel Teige בקטלוג.

לאחר מכן שכרOtakar Storch-Marien , מנהל הוצאת Aventinum , את הופמייסטר כעיתונאי ומאייר. ב- 1930 ביקש מהופמייסטר לקיים "ראיונות מאולתרים" עם אושיות תרבות ברחבי אירופה, בליווי איורים. כך התפרסם ב- Rozpravy Aventina (אוונטיניום ראיונות) הספר Pis jak slysis(כתוב כפי שאתה שומע), ראיונות עם גיימס ג'ויס, טריסטן זארה, לה קורבוזיה, אנדרה ג'יד, פול ואלרי ורבים אחרים.

בראיונות הללו רכש הופמייסטר את אמון המרואיינים, דיבר אתם, גיבש טיוטה, עיבד וריכך אותה לאחר מכן. הוא הצליח להעביר דיוקן מציאותי של המרואיינים (פסיכולוגי ופיזי כאחד) באמצעות טכניקות קלאסיות של קריקטורה, שכללו הגזמות, קיצורי-דרך והבלטת פרטים אופייניים, הצליח להביע את המראה האמיתי, פנימי וחיצוני, של המרואיין. הודות לאירוניה קלה, שפע של הומור ומעל לכל פישוט מרבי, אפיינו איוריו של הופמייסטר את המודרניזם של התקופה: "... רק חיסכון בהבעה ושליטה בדיבור הולמים את המתבקש באותה עת... אנחנו מציירים רק את מה שהכרחי. אנחנו מתחילים בנקודה. הנקודה היא המינימום והנס הראשון. מנקודה מסוימת הצליח ארכימדס לטלטל את העולם... כל העניין הוא למצוא את הקו המאפיין ..." (א' הופמייסטר, טכניקות הסגנון החדש של האיור,1929-1930 ,Musaion , עע' 114-116).

'צ'רלי צ'פלין', דיו על נייר, 21X14.5 ס"מ, 1928.

ה"פנים" ליוו את הופמייסטר במשך חמישים שנה, עם דמויות מוכרות כמו קוקטו, בקט, סימה, זארה, ג'ורג' דוהמל... שדיוקניהם צוירו בתקופות שונות ובמצבים שונים. Philippe Soupault, חבר טוב של אדולף הופמייסטר, תיאר את הדיוקן שלו כדלקמן: "... במשך שנים רבות אני מסתכל במראה כל בוקר, וחשבתי שאני מכיר את פניי וגם את הצללית. טעיתי. מהתבוננות בדיוקנאות הרבים שחברי אדולף הופמייסטר צייר אותי, הבנתי שהוא התבונן, ראה והבין אותי טוב יותר משהבנתי את עצמי..." (Lettres françaises, 16-22 נובמבר, 1961).

הופמייסטר צייר לא רק פנים. במאמריו על סצנות בתי-הקפה של האמנים בפריז ובפראג, תחילה ב- La Rotonde ולאחר מכן ב-Les Deux Magots, הוא השתמש בבאי בתי-הקפה לאיוריו, כולל מאן ריי, ארנבורג, קוקטו, סימה ופוג'יטה.


'ג'ורג' בראק', דיו על נייר, 31X21 ס"מ, 1959.

הוא צייר גם במפגשים של קבוצת האמנים הצ'כים Devetsil או של קבוצת Le Grande Jeu בסטודיו של סימה בפריז. מתועדים מצבים בתיאטרון החופשי של פראג (אגף Devetsil), עבורו עיצב הופמייסטר לעיתים את התפאורה, צייר קריקטורות או השתתף בכתיבת המחזה La Vie derrière les barreaux – החיים מאחורי הסורגים. כל הציורים הללו לוו בדרך כלל בהערות טקסט ולהיפך, טקסטים מלווים בציורים. הופמייסטר כתב הרבה בחייו. כל המחזות הללו הם תיעוד היסטורי של תקופה סוערת, שנמשכה משנות העשרים עד תחילת שנות השלושים של המאה העשרים.

'ארנסט המינגווי', עיפרון על נייר, 21X16 ס"מ.

באותם ימים אהד הופמייסטר גם את תנועת הסוריאליסטים, כתב מאמרים, תמיד בליווי איורים. הוא גם תרגם את שיריו של Tzara לכתב-העת Zverokruhבניהולו של .Vitezslav Nezva הוא אף חזר לצייר והשתתף בתערוכה "שירה 1932", שארגנה התאחדות מאנס. התערוכה התבססה על מסורת תערוכות קודמות של ההתאחדות, אשר, מראשית הקוביזם וערב מלחמת העולם הראשונה, עסקה בהתמודדות בין האמנים הצ'כים והאמנים הזרים, לרוב צרפתים. בתערוכה זו הוצגו עבודותיהם של הסוריאליסטים של פריז: דאלי, ארנסט, מאסון, מירו, ג'יאקומטי, טאנגי, ארפ וגם דה שיריקו, קלה, סאויניו... לעומת עבודותיהם של האוונגרדיסטים הצ'כים: מוציקה, יאנושק, סימה, הופמייסטר, מקובסקי, סטירסקי, טוויין ואחרים. המסורת הזאת של תערוכות סוריאליסטיות בינלאומיות בפראג נמשכה עד 1948.

'ג. ב. שאו', דיו וקולאז' על נייר, 44X27.5 ס"מ, 1955.

כאשר נוסדה רשמית קבוצת הסוריאליסטים הצ'כים ב-1934, הופמייסטר לא היה חבר בה, אך השתתף בארגון ביקוריהם של אנדרה ברטון ופול אלואר בפראג ב-1935, ובמהלך הביקור השתתף בהוצאת ה-עלון הבינלאומי של הסוריאליזם. אולם, כל מה שהתחולל בעולם באותה תקופה, הניע אותו לצייר קריקטורות פוליטיות.


'סלבדור דאלי', דיו על נייר, 37X29 ס"מ, 1949.

ב- 1931 יצא הופמייסטר לשהות ממושכת בברית-המועצות. שם ערך ראיונות רבים גם עם שני אדריכלים: לה קורבוזייה, שבאותה עת היה בתהליך הקמת ה- Centrosoyouzבמוסקבה והשתתף בתחרות על ארמון הסובייטים, והשני היה הנס מאייר. כל אחד מהם התפתה להזדמנויות שהציע המשטר הסובייטי לאדריכלים (תמיכה שלא נמשכה זמן רב...). הופמייסטר קיבץ את רשמיו, ראיונותיו ורישומיו בספר
Les dehors du plan quinquennal.


'פאבלו פיקאסו', דיו על נייר, 31X22 ס"מ, 1946.

אחרי המשבר הכלכלי של 1929, השתנה אופי ציוריו. הופמייסטר יישר קו לחלוטין עם השמאל; ולאור סלידתו מהיטלר, שכוחו עלה בגרמניה, עליית הפשיזם והמלחמה בספרד, החל בפעילות פוליטית. הוא הצטרף לחזית השמאל, ארגון מתקדם של אינטלקטואלים צ'כים. הוא כתב, הרצה, חתם על מנשרים וצייר קריקטורות בעלות מסר חברתי ופוליטי. במאמרו "הקריקטורה והמשבר" (ביטאון Zijeme מס' 6, 1932, ע' 163) כתב: "ככל שהזמנים רעים יותר, כך מאבדות גם הקריקטורות את הקלילות המבדחת והופכות לכלי נשק. הן ממשיכות להצחיק, כביטוי של הומור, אך מקבלת לעיתים ממד טראגי והופכת כלי שרת לנקמה והתקוממות... הקריקטורה נכנסה לשלב חדש בהתפתחותה, המחייבת אותה למשימות חשובות באמת".

ב- 1934 ארגן הופמייסטר בגלריה מאנס "תערוכה בינלאומית חשובה של קריקטורות והומור", עם משמעות אנטי-פשיסטית עמוקה. בין היתר הוזמנו גם אמנים גרמנים גולים, כולל י. הרטפילד ות. ת. היינה, שנמלטו לפראג.


'ארנולד צוויג', דיו על נייר, 17X26 ס"מ, 1956.

ההזמנה גרמה לתקרית דיפלומטית עם שגרירות גרמניה ופשיטה של המשטרה, אירועים שהבטיחו קהל מבקרים רב, שהיה מודע לחשיבות הקריקטורה באותם זמנים הקשים. בנוסף לדיוקנאות בקריקטורות, הציג הופמייסטר גם את הקריקטורות הפוליטיות הראשונות שלו נגד הפשיזם ונגד הריאקציונרים בארצו. בפריז ובלונדון השתתף ביחד עם לואי אראגון בוועידת הסופרים האנטי-פשיסטים. הוא הסב את תשומת לבם של המשתתפים לסכנה האורבת לריבונותה של צ'כוסלובקיה. ב-1938 ארגנה ההתאחדות הבינלאומית של הסופרים למען הגנת התרבות להופמייסטר תערוכה של ציוריו ב-Maison de la Culture בפריז. ב- 1939 היה כיבוש צ'כוסלובקיה רק עניין של ימים. הופמייסטר, שנרדף בגלל פעילויותיו האנטי-פשיסטיות, חיפש מקלט בצרפת באפריל. בפריז היה שותף פעיל בהקמת מרכז התרבות הצ'כי (ברחוב Notre Dame des Champs). למרות אשרה בתוקף וסיוע של אראגון, הוא נעצר בספטמבר, ביחד עם פליטים אחרים מארצו, ונכלא בכלא Santé.

לאחר שבעה חודשים בכלא ובמחנות עצורים, ברח למרוקו, שם נכלא שוב, אך שוחרר. הוא הצליח לעלות על אוניה לספרד ולהגיע לליסבון. משם,מצויד באשרה אמריקאית, נסע לארצות הברית.

בניו-יורק קיבלו את פניו חבריו הצ'כים. הוא נשאר שם עד סוף המלחמה, עבד ברדיו כעורך ולאחר מכן כמנהל השידורים של צ'כוסלובקיה. ספרו החיות נמצאות בכלובים (ניו-יורק, 1942) מתאר את חייו הסוערים כפליט פוליטי. בשנים הללו השתמש בסגנון כתיבה מודרני, תמציתי ומטפורי, כדי ליצור מספר רב של קריקטורות פוליטיות, שהתפרסמו בעיתונות היומית, כמו The Nation ו-ניו יורק טיימס. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ארגן עבורו ועבור בן ארצו Antonin Pelc תערוכת קריקטורות, ביטוי לכבוד הגדול שרחשו לו, ולהכרה בחשיבות אמנותו בזירה הבינלאומית.

בסוף המלחמה קראה ממשלת צ'כוסלובקיה להופמייסטר לחזור ולקבל על עצמו משימות חדשות במשרד האינפורמציה, בו מונה למנהל קשרי תרבות בינלאומיים. שליטתו בשפות זרות וקשריו בארצות כמו צרפת, ארצות הברית ואנגליה אפשרו לו למלא תפקיד דיפלומטי חשוב. הוא השתתף בעצרת הכללית הראשונה של אונסקו בפריז. שם הפך לנציג הקבוע של צ'כוסלובקיה והשתתף גם בישיבות באו"ם.


'פרנץ קפקא - אמריקה', דיו וקולאז' על נייר, 43X61 ס"מ, 1964.

מ-1948 ועד 1951 כיהן כשגריר הרפובליקה של צ'כוסלובקיה בצרפת. למרות החרפת המצב בארצו וסגירת הגבולות, שמר על קשרים עם האינטלקטואלים הצרפתים ומובילי תרבות. כך הצליח לארגן תערוכות חשובות של אמנות צ'כית בצרפת. למשל, תערוכה על ציור גותי ב-1956 והתערוכה פריז-פראג ב- 1966, עם השוואה בין הקוביזם הצ'כי (תמונות של Filla, Kubista, Prochazka..., פסלים של Gutfreund, אדריכלות של Janak, Gotchar...) והקוביזם הצרפתי (פיקסו, בראק, דרן...). כל העבודות הגיעו מאוספים במוזיאונים צ'כים, בעיקר מהאוסף של Vincenc Krama, שרובו היה שייך לגלריה הלאומית. לאחר מכן תוכננה תערוכה שתתמקד בסוריאליזם הצ'כי, אבל הדבר לא התממש בגלל הכיבוש והשינויים במדינה.

הופמייסטר נקרא לשוב לפראג ב-1951, שם התמנה לפרופסור ב-Ecole Supérieure des Arts Décoratifs. הוא לא הפסיק לכתוב, וב-1955 סיים אנתולוגיה בשם מאה שנים של קריקטורה צ'כית. במשך שנים רבות התעניין גם בתרבות ובאמנות של סין ושל אוקיאניה. הוא ביקר בסין (1953), ביפן (1958), במצרים (1957) ובדרום אמריקה (1963). כל הנסיעות הללו הניבו סיפורים מלווים באיורים, בהם השתנו צורות הביטוי לפי המקום המתואר. באותה עת עסק הופמייסטר בעיקר באיורים. איוריו לספרו של ג'ול ורן מסביב לעולם בשמונים יום (1959) שילב תחריטים עתיקים עם חן של פעם ברישום מודרני, צבעוני, גיאומטרי וליניארי, הם אולי הדוגמה המוצלחת ביותר. לספרו של Blaise Cendrar הזהב (1961) השתמש הופמייסטר בקולאז'ים, שהפכו בשנות השישים לצורת ההתבטאות העיקרית שלו.

'ז'אן קוקטו', דיו על נייר, 35X24 ס"מ, 1930.


ב- 1959 המציא סוג חדש של קולאז': נופים טיפוגראפיים. וכך הוא עצמו מספר: "זה קרה בקווקז. לא הבאתי אתי צבעים או עפרונות צבעוניים[...], לא הייתי עסוק בשום פרויקט ולא כבול למועד מסוים, אבל היה לי רצון עז לצייר. תוך כדי עלעול בעיתוני Abkhazia, הופתעתי לראות שאותיות מסוימות דומות לגזעי גפנים, ברושים או אורני האלפים[...]. התחלתי אפוא לגזור מתוך העיתונים הרים, עצים ובתים, ולהדביק אותם בדפים של מחברת בדבק שקניתי שם..." (Kolaze, Knizni kultura, 1961, כרך 1, ע' 8).

העיתונים שבהם השתמשו הציירים הקוביסטים לקולאז'ים שלהם שיקפו את המציאות; בקולאז'ים של הופמייסטר הם היו חומר מופשט ואנונימי שאפשר ליצור מציאות קונקרטית חדשה, המאפיינת ארץ מסוימת. מאוחר יותר, השתמש עבור הנופים הטיפוגרפיים שלו תמיד בעיתונים של המקומות בהם שהה – צורה חדשה של יומן מסעות, שבה אייר את ספריו.

עבור הופמייסטר התאפיינה המחצית הראשונה של שנות השישים בחיפוש אחר נושא וטכניקה הולמת. בנימה גרוטסקית עורר הקובץ Les malheurs de Sophie חלומות ילדותיים והרפתקאות דמיוניות. הברית הזאת של ישן ומודרני, ילדה קטנה (מתחריט עתיק) המסתובבת בחלל קוסמי (מחקר ממשי) מתנדנדת על חישוקים ערפיליים או הולכת על חבל בין הכוכבים. התוצאה הייתה עוצמה לירית חזקה. סופי היא אחותה של אליס. ב-1971 פרסם הופמייסטר גרסה משלו לספרו של לואיס קרול Les Surprises d'Alice בספר איורים המשלב רישומים וקולאז'ים. מופיעים בו נופים מסתוריים מלאי סימנים פטאליים המסתיימים בחלל דמיוני ומכושף.

מטמורפוזות, חזיונות דמיוניים, מפגשים אקראיים... מושגים רבים הקשורים לקולאז'ים ולאיורים של הופמייסטר מזכירים את שפת הדאדאיזם והסוריאליזם, שממנה לא חדל להיות מושפע. הוא היה פתוח גם לתנועות התקופה, במיוחד לפופ ארט, אמנות שפרצה לקולאז'ים שלו במחצית השנייה של שנות השישים.

הקולאז'ים שלו לא מנעו אותו מלהמשיך ולצייר פנים בשנות החמישים והשישים. הזמן חלף, חבריו הזדקנו: קוקטו לבוש גלימה, את מקס ארנסט סובבים חלומותיו בצורת קולאז'ים קסילוגראפיים, סימה צעיר וזקן, דאלי - דאלי הנצחי, פיקסו, ג'יימס ג'ויס, אראגון. פנים חדשות התווספו: פניהם של סארטר, לג'ה, וצלב האבל, בונואל, המינגווי, ראוכנברג ורבים אחרים. הדיוקנאות היו מורכבים יותר, לרוב בתוספת קולאז'.

דיוקנו של פרנץ קפקא הוא אחד המעטים שנעשו בהשראת צילומים. הופמייסטר הצליח לפגוש אותו בבתי-קפה שאותם פקדו צ'כים, וגרמנים יהודים מפראג. הוא הכיר היטב את בת-זוגו, המתרגמת הראשונה שלו, ,Milena Jesenka שנישאה לאחר מכן ל-J. Krejcar, אחד האדריכלים של קבוצת Devetsil. הוא צייר גם דיוקנות של מכס ברוד ושל פרנץ ורפל – חבריו הטובים של הסופר. אולם קפקא נפטר לפני שהופמייסטר התחיל לצייר פנים. רק ארבעים שנה מאוחר יותר, השתתף עם שורה של דיוקנאות-קולאז'ים ברהביליטציה של יצירות קפקא בפראג. לשם כך צייר את קפקא בתוך חלל של מבוכים אופייניים לתבנית הספורים שלו, בנופים של קונכיות מימים עברו, או בשעה שהוא קורא את המכתב של אביו העריץ. הדיוקנאות הדמיוניים של קפקא מסיימים את סדרת ה"פנים" של הופמייסטר.

לואי אראגון, שהכיר את יצירתו של הופמייסטר, התרשם במיוחד מהקולאז'ים הסיפוריים שנוצרו ממגזרות עיתונים. ב-1960 הוא ניתח את העבודות במאמר שהתפרסם ב-Lettres Françaises תחת הכותרת "אדולף הופמייסטר והיופי של ימינו". שנה לאחר מכן יזם אראגון תערוכה ב- Maison de la pensée française בפריז, בשם "פנים, איורים וקולאז'ים של אדולף הופמייסטר". התערוכה התקבלה בהתלהבות רבה וזכתה לכיסוי נרחב בעיתונות. Philippe Soupault ייחד לו מאמר ב- Les lettres françaises, Tristan Tzara ו-André Chastel כתבו עליה ב- Le Monde ו- Pierre Desarguesב- Gazette de Lausanne.

בעקבות האירועים הללו בפריז פרסמו ה-Éditions françaises ב-1964 אנתולוגיה של יצירתו של הופמייסטר תחת הכותרתVisages écrits et dessinés .

הופמייסטר הציג את עבודותיו בעולם כולו, וב-1963 נערכה לכבודו רטרוספקטיבה חשובה בגלריה מאנס בפראג. בעקבות הליברליזציה הפוליטית היחסית בארצו, נרתם הופמייסטר למען השינויים הללו ומ-1964 עד 1969 כיהן כנשיא הנבחר של איגוד האמנים. הוא הצליח להרחיב את הקשרים עם ארצות אחרות ולהפיץ את האמנות המודרנית. הוא גם דאג לכך שועידת ה- AICA תתקיים בפראג. למבקרי האמנות של ארצות רבות ניתנה הזדמנות לראות יצירות מודרניות, בייחוד כאלה של אמנים צ'כים צעירים שלא זכו עד אז להיות מוצגים בארצם.

ב-1969, משוחרר מכל תפקידיו בפראג, התמנה פרופסור חבר ב-Centre universitaire de Vincennes, אך ב-1970 נאלץ לפרוש לגמרי מהשירות הציבורי בגלל המצב הפוליטי ומצב בריאותו.

חופשי ממחויבויות, חזר הופמייסטר ליצור את הקולאז'ים שלו. בתחושה שזמנו הולך ואוזל, יצר בין 1972 ל-1973 כשבעים קולאז'ים, כאשר, מזה זמן מה, היו נושאיו עתיד האנושות או עתיד כדור הארץ. בדירתו, הציג בפרטיות את הסדרה "הישרדות עידן האדם", תערוכה לחבריו. זה היה ביוני 1973, חודש לפני פטירתו.Frantisek Smejkal כותב במונוגרפיה** שהקדיש לאדולף הופמייסטר: "השפה התמציתית והמטפורית של יצירותיו המתבססות על הצבת פריטים שונים זה לצד זה, השיגה לעיתים עוצמת הבעה מפתיעה. כך גם באחת מעבודותיו האחרונות, טבע דומם, קולאז' המעמת ביצה, סמל נצחי של התחלות, לידה, המשכיות והתחדשות תמידית, עם שלד של אדם, סמל ההיעלמות, האובדן, הקיקיוניות. ב- memento mori הזה מסיים הופמייסטר את יצירתו וזמן קצר לאחר מכן גם את חייו עם פטירתו ב- 24 ביולי 1973. אולם חיי היצירה שהותיר לנו נמשכים - עדות בל-תימחה למאבק של אדם שסירב להגביל את עצמו לתפקיד הפרשן האירוני והעד הביקורתי של תקופתו. הוא רצה להשתתף באופן פעיל בשינוי המתחולל, אדם שעבורו משמעות הקיום מזוהה עם שאיפה לעולם אנושי וחופשי יותר, החפץ בהעמקת ההבנה וההסכמה בין הבריות; אדם שהעריך את התרבות כאמצעי הטוב ביותר להשגת מטרות, שלא היסס מעולם להתגייס בכל עוצמת אופיו כדי להגן על ההתפתחות החופשית ועל עצמאותו".
יאנה קלאברי

** הציטוטים של אדולף הופמייסטר ו-Frantisek Smejkal שתרגמה אריקה אברהמס, המופיעים במאמר זה ,לקוחים מהמונוגרפיה של Frantisek Smejkal על אדולף הופמייסטר, שלא פורסמה עד היום.

מצרפתית: מרים שטיין-גרוסמן

"הוא היה הפריזאי הטיפוסי בפראג וה'פרגאי' האותנטי ביותר בפריז", כך מגדיר לואי אראגון את חברו, אדולף הופמייסטר, במאמר שהקדיש לו ב - Lettres françaises ב- 1960.

אבל מי באמת היה אותו אדם שחי בפריז, אך גם זמן רב בפראג, ונסע ברחבי העולם? כעורך-דין בהכשרתו, עבד בלשכתו של אביו, אבל היה גם מבקר אמנות ובשעת הצורך איש עסקים או דיפלומט: כשגריר צ'כוסלובקיה בצרפת מ- 1945 עד 1951, ייצג את ארצו באונסקו ולעיתים באו"ם. הוא היה סופר, מחזאי, משורר, ומה שמעניין אותנו ביותר היום, הוא היה גם אמן שהותיר אחריו סדרת דיוקנאות של דמויות חשובות בעולם האמנות והפוליטיקה ורישומים וקולאז'ים עתירי שירה.

אדולף הופמייסטר היה נוסע בלתי נלאה, שכל חייו ניסה לקשור קשרי תרבות בין הארצות.

לפריז הגיע לראשונה עם אמו ב- 1922, כשהיה בן עשרים. מאז התנהל סיפור האהבה שלו עם פריז. הוא נפגש עם Man Ray, Zadkine, Tzara ו- Ivan Goll . הוא חזר לפריז כל שנה. באותה תקופה עבר לפריז גם Josef Sima, חבר בקבוצת Devetsil, אליה השתייך הופמייסטר מיום היווסדה (1920). כמו חברים אחרים, היה גם הוא עדיין בבית-הספר התיכון. אותו דור, שהקדים את זמנו, יצא מהמלחמה עם מסורת תרבותית ארוכה. היה זה כאילו חילצו עצמם אותם צעירים מהריסות העולם הישן, שהולידו אומות חדשות כמו צ'כוסלובקיה. הצעירים הללו, שאפו לקחת את העניינים בידיים וקיוו להוביל את ארצם לעידן חדש. האמנים, אדריכלים, משוררים, סופרים, מבקרים ואנשי תיאטרון שחברו ל-Karel Teige, היו נחושים ליצור חיים חדשים. פוליטית תמכו בשמאל, ובחיפוש העצמי שלהם הושפעו מהדאדאיזם ומהקונסטרוקטיביזם הרוסי. התערוכה הראשונה של קבוצת Devestil, באביב 1922, כללה בעיקר עבודות פיגורטיביות, שבהן לוו ההיבטים החברתיים בנופך פואטי מסוים. "פואטיזם" הפך עבור ציירים, פסלים, משוררים וסופרים לחלק המשמעותי ביותר של מצע הקבוצה, בעוד שהאדריכלים, המעצבים, אמני הכרזות, הגרפיקאים ומעצבי תפאורה לתיאטרון הושפעו מהקונסטרוקטיביזם.

בתערוכה זו הציג הופמייסטר נופים ודוממים פואטיים ודמיוניים, עבודות שהושפעו בעליל מ"המוכס", רוסו
(Le Douanier Rousseau).

לאחר מכן המשיך הופמייסטר בלימודי משפטים ובכתיבה. ב-1924, בעקבות סמסטר באוניברסיטת קיימברידג', תיאר ואייר את חוויותיו באנגליה בספרוCambridge-Prague שפורסם ב-1926. באותה תקופה התחיל גם לפרסם את הקריקטורות הראשונות שלו, "פנים" (visages), ביומון הצ'כי Lidove noviny..

אותן "פנים" פתחו בפניו דלתות ונתנו לו הזדמנות לפגוש אנשים חשובים ומפורסמים, בייחוד בתחום התרבות: כאשר פגש אותם, בין אם בארצו או בעולם, רשם מיד בעיפרון את הקווים המאפיינים אותם. הקריקטורות שלו לגמרי לא כיערו אותם. אלה גם לא היו דיוקנאות במובן המקובל, "אלה היו תווי אישיות, ללא כוונה לתעד דמיון צילומי, אלא 'שרטוט החיים הפנימיים של הדמות';דיוקנאות המתבססים פחות על ארשת הפנים ויותר על הפסיכולוגיה של הדמות; דיוקנאות שלא היו נוצרים ללא התבוננות מעמיקה וחוקרת, עושרו התרבותי וכישרונו הגראפי..." (Karel Teige, במבוא שלו לקטלוג של תערוכת עבודות של הופמייסטר בגלריה מנסארד בפראג, בהוצאתAventinum Publishers , 1929).

ב- 1927 ניתנה לו ההזדמנות להציג את עבודותיו ל-Philippe Soupault, שהגיע לפראג לפגוש את חבריו האמנים. הופמייסטר ליווה אותו והראה לו את העיר ביחד עם חברו, המשוררVitezslav Nezval.Soupaul התלהב מעבודותיו של הופמייסטר, ושנה לאחר מכן, בעזרת Josef Sima, ארגן לו תערוכה בפריז בגלריה לאמנות מודרנית. תחת הכותרת "פנים" הציג הופמייסטר 113 תמונות, חלקן בלוויית קולאז'ים, כדי לשקף את המציאות.

התערוכה עוררה הדים. ביקרו בה שוחרי תרבות ואפילו פוליטיקאים. "כל פריז", כ-600 איש, הגיעו לפתיחה: על הקירות היו תלויות עבודותיהם של Soupault, Cocteau, Tzara, Ribemont-Desaigne, Jean Cassou, Ivan Goll, Zadkine,James Joyce, Leon Pierre Quint וגם Gontcharova, Larionov ו- Maiakovski, שנשא נאום ברכה מאולתר אחרי Philippe Soupault . באירוע נכחו כמובן גם Josef Sima , Bohuslav Martinu, Frantisek Kupkaו- Vaclav Nebezsky ... כל אנשי הקהילה הצ'כית-צרפתית הקטנה שחיו בפריז רצו להשתתף באירוע שזכה לכיסוי עיתונות נרחב: Roger Vaillon ב- Paris-Midi., E. Thériadeב- L’Intransigeant, מאמר שפורסם ב- Art vivant, וכיסוי בעיתונות הזרה. בן לילה הפך הופמייסטר לשם דבר בפריז.

לאחר מכן עברה התערוכה לבריסל, לגלריה L'Epoque , עם הקדמה של Ribemont-Desaigne בקטלוג. התערוכה הוצגה גם בפראג ב-Aventinum Mansarde, עם הקדמה של Karel Teige בקטלוג.

לאחר מכן שכרOtakar Storch-Marien , מנהל הוצאת Aventinum , את הופמייסטר כעיתונאי ומאייר. ב- 1930 ביקש מהופמייסטר לקיים "ראיונות מאולתרים" עם אושיות תרבות ברחבי אירופה, בליווי איורים. כך התפרסם ב- Rozpravy Aventina (אוונטיניום ראיונות) הספר Pis jak slysis(כתוב כפי שאתה שומע), ראיונות עם גיימס ג'ויס, טריסטן זארה, לה קורבוזיה, אנדרה ג'יד, פול ואלרי ורבים אחרים.

בראיונות הללו רכש הופמייסטר את אמון המרואיינים, דיבר אתם, גיבש טיוטה, עיבד וריכך אותה לאחר מכן. הוא הצליח להעביר דיוקן מציאותי של המרואיינים (פסיכולוגי ופיזי כאחד) באמצעות טכניקות קלאסיות של קריקטורה, שכללו הגזמות, קיצורי-דרך והבלטת פרטים אופייניים, הצליח להביע את המראה האמיתי, פנימי וחיצוני, של המרואיין. הודות לאירוניה קלה, שפע של הומור ומעל לכל פישוט מרבי, אפיינו איוריו של הופמייסטר את המודרניזם של התקופה: "... רק חיסכון בהבעה ושליטה בדיבור הולמים את המתבקש באותה עת... אנחנו מציירים רק את מה שהכרחי. אנחנו מתחילים בנקודה. הנקודה היא המינימום והנס הראשון. מנקודה מסוימת הצליח ארכימדס לטלטל את העולם... כל העניין הוא למצוא את הקו המאפיין ..." (א' הופמייסטר, טכניקות הסגנון החדש של האיור,1929-1930 ,Musaion , עע' 114-116).

ה"פנים" ליוו את הופמייסטר במשך חמישים שנה, עם דמויות מוכרות כמו קוקטו, בקט, סימה, זארה, ג'ורג' דוהמל... שדיוקניהם צוירו בתקופות שונות ובמצבים שונים. Philippe Soupault, חבר טוב של אדולף הופמייסטר, תיאר את הדיוקן שלו כדלקמן: "... במשך שנים רבות אני מסתכל במראה כל בוקר, וחשבתי שאני מכיר את פניי וגם את הצללית. טעיתי. מהתבוננות בדיוקנאות הרבים שחברי אדולף הופמייסטר צייר אותי, הבנתי שהוא התבונן, ראה והבין אותי טוב יותר משהבנתי את עצמי..." (Lettres françaises, 16-22 נובמבר, 1961).

הופמייסטר צייר לא רק פנים. במאמריו על סצנות בתי-הקפה של האמנים בפריז ובפראג, תחילה ב- La Rotonde ולאחר מכן ב-Les Deux Magots, הוא השתמש בבאי בתי-הקפה לאיוריו, כולל מאן ריי, ארנבורג, קוקטו, סימה ופוג'יטה.

הוא צייר גם במפגשים של קבוצת האמנים הצ'כים Devetsil או של קבוצת Le Grande Jeu בסטודיו של סימה בפריז. מתועדים מצבים בתיאטרון החופשי של פראג (אגף Devetsil), עבורו עיצב הופמייסטר לעיתים את התפאורה, צייר קריקטורות או השתתף בכתיבת המחזה La Vie derrière les barreaux – החיים מאחורי הסורגים. כל הציורים הללו לוו בדרך כלל בהערות טקסט ולהיפך, טקסטים מלווים בציורים. הופמייסטר כתב הרבה בחייו. כל המחזות הללו הם תיעוד היסטורי של תקופה סוערת, שנמשכה משנות העשרים עד תחילת שנות השלושים של המאה העשרים.

באותם ימים אהד הופמייסטר גם את תנועת הסוריאליסטים, כתב מאמרים, תמיד בליווי איורים. הוא גם תרגם את שיריו של Tzara לכתב-העת Zverokruhבניהולו של .Vitezslav Nezva הוא אף חזר לצייר והשתתף בתערוכה "שירה 1932", שארגנה התאחדות מאנס. התערוכה התבססה על מסורת תערוכות קודמות של ההתאחדות, אשר, מראשית הקוביזם וערב מלחמת העולם הראשונה, עסקה בהתמודדות בין האמנים הצ'כים והאמנים הזרים, לרוב צרפתים. בתערוכה זו הוצגו עבודותיהם של הסוריאליסטים של פריז: דאלי, ארנסט, מאסון, מירו, ג'יאקומטי, טאנגי, ארפ וגם דה שיריקו, קלה, סאויניו... לעומת עבודותיהם של האוונגרדיסטים הצ'כים: מוציקה, יאנושק, סימה, הופמייסטר, מקובסקי, סטירסקי, טוויין ואחרים. המסורת הזאת של תערוכות סוריאליסטיות בינלאומיות בפראג נמשכה עד 1948.

כאשר נוסדה רשמית קבוצת הסוריאליסטים הצ'כים ב-1934, הופמייסטר לא היה חבר בה, אך השתתף בארגון ביקוריהם של אנדרה ברטון ופול אלואר בפראג ב-1935, ובמהלך הביקור השתתף בהוצאת ה-עלון הבינלאומי של הסוריאליזם. אולם, כל מה שהתחולל בעולם באותה תקופה, הניע אותו לצייר קריקטורות פוליטיות.

ב- 1931 יצא הופמייסטר לשהות ממושכת בברית-המועצות. שם ערך ראיונות רבים גם עם שני אדריכלים: לה קורבוזייה, שבאותה עת היה בתהליך הקמת ה- Centrosoyouzבמוסקבה והשתתף בתחרות על ארמון הסובייטים, והשני היה הנס מאייר. כל אחד מהם התפתה להזדמנויות שהציע המשטר הסובייטי לאדריכלים (תמיכה שלא נמשכה זמן רב...). הופמייסטר קיבץ את רשמיו, ראיונותיו ורישומיו בספר
Les dehors du plan quinquennal.

אחרי המשבר הכלכלי של 1929, השתנה אופי ציוריו. הופמייסטר יישר קו לחלוטין עם השמאל; ולאור סלידתו מהיטלר, שכוחו עלה בגרמניה, עליית הפשיזם והמלחמה בספרד, החל בפעילות פוליטית. הוא הצטרף לחזית השמאל, ארגון מתקדם של אינטלקטואלים צ'כים. הוא כתב, הרצה, חתם על מנשרים וצייר קריקטורות בעלות מסר חברתי ופוליטי. במאמרו "הקריקטורה והמשבר" (ביטאון Zijeme מס' 6, 1932, ע' 163) כתב: "ככל שהזמנים רעים יותר, כך מאבדות גם הקריקטורות את הקלילות המבדחת והופכות לכלי נשק. הן ממשיכות להצחיק, כביטוי של הומור, אך מקבלת לעיתים ממד טראגי והופכת כלי שרת לנקמה והתקוממות... הקריקטורה נכנסה לשלב חדש בהתפתחותה, המחייבת אותה למשימות חשובות באמת".

ב- 1934 ארגן הופמייסטר בגלריה מאנס "תערוכה בינלאומית חשובה של קריקטורות והומור", עם משמעות אנטי-פשיסטית עמוקה. בין היתר הוזמנו גם אמנים גרמנים גולים, כולל י. הרטפילד ות. ת. היינה, שנמלטו לפראג.

ההזמנה גרמה לתקרית דיפלומטית עם שגרירות גרמניה ופשיטה של המשטרה, אירועים שהבטיחו קהל מבקרים רב, שהיה מודע לחשיבות הקריקטורה באותם זמנים הקשים. בנוסף לדיוקנאות בקריקטורות, הציג הופמייסטר גם את הקריקטורות הפוליטיות הראשונות שלו נגד הפשיזם ונגד הריאקציונרים בארצו. בפריז ובלונדון השתתף ביחד עם לואי אראגון בוועידת הסופרים האנטי-פשיסטים. הוא הסב את תשומת לבם של המשתתפים לסכנה האורבת לריבונותה של צ'כוסלובקיה. ב-1938 ארגנה ההתאחדות הבינלאומית של הסופרים למען הגנת התרבות להופמייסטר תערוכה של ציוריו ב-Maison de la Culture בפריז. ב- 1939 היה כיבוש צ'כוסלובקיה רק עניין של ימים. הופמייסטר, שנרדף בגלל פעילויותיו האנטי-פשיסטיות, חיפש מקלט בצרפת באפריל. בפריז היה שותף פעיל בהקמת מרכז התרבות הצ'כי (ברחוב Notre Dame des Champs). למרות אשרה בתוקף וסיוע של אראגון, הוא נעצר בספטמבר, ביחד עם פליטים אחרים מארצו, ונכלא בכלא Santé.

לאחר שבעה חודשים בכלא ובמחנות עצורים, ברח למרוקו, שם נכלא שוב, אך שוחרר. הוא הצליח לעלות על אוניה לספרד ולהגיע לליסבון. משם,מצויד באשרה אמריקאית, נסע לארצות הברית.

בניו-יורק קיבלו את פניו חבריו הצ'כים. הוא נשאר שם עד סוף המלחמה, עבד ברדיו כעורך ולאחר מכן כמנהל השידורים של צ'כוסלובקיה. ספרו החיות נמצאות בכלובים (ניו-יורק, 1942) מתאר את חייו הסוערים כפליט פוליטי. בשנים הללו השתמש בסגנון כתיבה מודרני, תמציתי ומטפורי, כדי ליצור מספר רב של קריקטורות פוליטיות, שהתפרסמו בעיתונות היומית, כמו The Nation ו-ניו יורק טיימס. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ארגן עבורו ועבור בן ארצו Antonin Pelc תערוכת קריקטורות, ביטוי לכבוד הגדול שרחשו לו, ולהכרה בחשיבות אמנותו בזירה הבינלאומית.

בסוף המלחמה קראה ממשלת צ'כוסלובקיה להופמייסטר לחזור ולקבל על עצמו משימות חדשות במשרד האינפורמציה, בו מונה למנהל קשרי תרבות בינלאומיים. שליטתו בשפות זרות וקשריו בארצות כמו צרפת, ארצות הברית ואנגליה אפשרו לו למלא תפקיד דיפלומטי חשוב. הוא השתתף בעצרת הכללית הראשונה של אונסקו בפריז. שם הפך לנציג הקבוע של צ'כוסלובקיה והשתתף גם בישיבות באו"ם.

מ-1948 ועד 1951 כיהן כשגריר הרפובליקה של צ'כוסלובקיה בצרפת. למרות החרפת המצב בארצו וסגירת הגבולות, שמר על קשרים עם האינטלקטואלים הצרפתים ומובילי תרבות. כך הצליח לארגן תערוכות חשובות של אמנות צ'כית בצרפת. למשל, תערוכה על ציור גותי ב-1956 והתערוכה פריז-פראג ב- 1966, עם השוואה בין הקוביזם הצ'כי (תמונות של Filla, Kubista, Prochazka..., פסלים של Gutfreund, אדריכלות של Janak, Gotchar...) והקוביזם הצרפתי (פיקסו, בראק, דרן...). כל העבודות הגיעו מאוספים במוזיאונים צ'כים, בעיקר מהאוסף של Vincenc Krama, שרובו היה שייך לגלריה הלאומית. לאחר מכן תוכננה תערוכה שתתמקד בסוריאליזם הצ'כי, אבל הדבר לא התממש בגלל הכיבוש והשינויים במדינה.

הופמייסטר נקרא לשוב לפראג ב-1951, שם התמנה לפרופסור ב-Ecole Supérieure des Arts Décoratifs. הוא לא הפסיק לכתוב, וב-1955 סיים אנתולוגיה בשם מאה שנים של קריקטורה צ'כית. במשך שנים רבות התעניין גם בתרבות ובאמנות של סין ושל אוקיאניה. הוא ביקר בסין (1953), ביפן (1958), במצרים (1957) ובדרום אמריקה (1963). כל הנסיעות הללו הניבו סיפורים מלווים באיורים, בהם השתנו צורות הביטוי לפי המקום המתואר. באותה עת עסק הופמייסטר בעיקר באיורים. איוריו לספרו של ג'ול ורן מסביב לעולם בשמונים יום (1959) שילב תחריטים עתיקים עם חן של פעם ברישום מודרני, צבעוני, גיאומטרי וליניארי, הם אולי הדוגמה המוצלחת ביותר. לספרו של Blaise Cendrar הזהב (1961) השתמש הופמייסטר בקולאז'ים, שהפכו בשנות השישים לצורת ההתבטאות העיקרית שלו.

ב- 1959 המציא סוג חדש של קולאז': נופים טיפוגראפיים. וכך הוא עצמו מספר: "זה קרה בקווקז. לא הבאתי אתי צבעים או עפרונות צבעוניים[...], לא הייתי עסוק בשום פרויקט ולא כבול למועד מסוים, אבל היה לי רצון עז לצייר. תוך כדי עלעול בעיתוני Abkhazia, הופתעתי לראות שאותיות מסוימות דומות לגזעי גפנים, ברושים או אורני האלפים[...]. התחלתי אפוא לגזור מתוך העיתונים הרים, עצים ובתים, ולהדביק אותם בדפים של מחברת בדבק שקניתי שם..." (Kolaze, Knizni kultura, 1961, כרך 1, ע' 8).

העיתונים שבהם השתמשו הציירים הקוביסטים לקולאז'ים שלהם שיקפו את המציאות; בקולאז'ים של הופמייסטר הם היו חומר מופשט ואנונימי שאפשר ליצור מציאות קונקרטית חדשה, המאפיינת ארץ מסוימת. מאוחר יותר, השתמש עבור הנופים הטיפוגרפיים שלו תמיד בעיתונים של המקומות בהם שהה – צורה חדשה של יומן מסעות, שבה אייר את ספריו.

עבור הופמייסטר התאפיינה המחצית הראשונה של שנות השישים בחיפוש אחר נושא וטכניקה הולמת. בנימה גרוטסקית עורר הקובץ Les malheurs de Sophie חלומות ילדותיים והרפתקאות דמיוניות. הברית הזאת של ישן ומודרני, ילדה קטנה (מתחריט עתיק) המסתובבת בחלל קוסמי (מחקר ממשי) מתנדנדת על חישוקים ערפיליים או הולכת על חבל בין הכוכבים. התוצאה הייתה עוצמה לירית חזקה. סופי היא אחותה של אליס. ב-1971 פרסם הופמייסטר גרסה משלו לספרו של לואיס קרול Les Surprises d'Alice בספר איורים המשלב רישומים וקולאז'ים. מופיעים בו נופים מסתוריים מלאי סימנים פטאליים המסתיימים בחלל דמיוני ומכושף.

מטמורפוזות, חזיונות דמיוניים, מפגשים אקראיים... מושגים רבים הקשורים לקולאז'ים ולאיורים של הופמייסטר מזכירים את שפת הדאדאיזם והסוריאליזם, שממנה לא חדל להיות מושפע. הוא היה פתוח גם לתנועות התקופה, במיוחד לפופ ארט, אמנות שפרצה לקולאז'ים שלו במחצית השנייה של שנות השישים.

הקולאז'ים שלו לא מנעו אותו מלהמשיך ולצייר פנים בשנות החמישים והשישים. הזמן חלף, חבריו הזדקנו: קוקטו לבוש גלימה, את מקס ארנסט סובבים חלומותיו בצורת קולאז'ים קסילוגראפיים, סימה צעיר וזקן, דאלי - דאלי הנצחי, פיקסו, ג'יימס ג'ויס, אראגון. פנים חדשות התווספו: פניהם של סארטר, לג'ה, וצלב האבל, בונואל, המינגווי, ראוכנברג ורבים אחרים. הדיוקנאות היו מורכבים יותר, לרוב בתוספת קולאז'.

דיוקנו של פרנץ קפקא הוא אחד המעטים שנעשו בהשראת צילומים. הופמייסטר הצליח לפגוש אותו בבתי-קפה שאותם פקדו צ'כים, וגרמנים יהודים מפראג. הוא הכיר היטב את בת-זוגו, המתרגמת הראשונה שלו, ,Milena Jesenka שנישאה לאחר מכן ל-J. Krejcar, אחד האדריכלים של קבוצת Devetsil. הוא צייר גם דיוקנות של מכס ברוד ושל פרנץ ורפל – חבריו הטובים של הסופר. אולם קפקא נפטר לפני שהופמייסטר התחיל לצייר פנים. רק ארבעים שנה מאוחר יותר, השתתף עם שורה של דיוקנאות-קולאז'ים ברהביליטציה של יצירות קפקא בפראג. לשם כך צייר את קפקא בתוך חלל של מבוכים אופייניים לתבנית הספורים שלו, בנופים של קונכיות מימים עברו, או בשעה שהוא קורא את המכתב של אביו העריץ. הדיוקנאות הדמיוניים של קפקא מסיימים את סדרת ה"פנים" של הופמייסטר.

לואי אראגון, שהכיר את יצירתו של הופמייסטר, התרשם במיוחד מהקולאז'ים הסיפוריים שנוצרו ממגזרות עיתונים. ב-1960 הוא ניתח את העבודות במאמר שהתפרסם ב-Lettres Françaises תחת הכותרת "אדולף הופמייסטר והיופי של ימינו". שנה לאחר מכן יזם אראגון תערוכה ב- Maison de la pensée française בפריז, בשם "פנים, איורים וקולאז'ים של אדולף הופמייסטר". התערוכה התקבלה בהתלהבות רבה וזכתה לכיסוי נרחב בעיתונות. Philippe Soupault ייחד לו מאמר ב- Les lettres françaises, Tristan Tzara ו-André Chastel כתבו עליה ב- Le Monde ו- Pierre Desarguesב- Gazette de Lausanne.

בעקבות האירועים הללו בפריז פרסמו ה-Éditions françaises ב-1964 אנתולוגיה של יצירתו של הופמייסטר תחת הכותרתVisages écrits et dessinés .

הופמייסטר הציג את עבודותיו בעולם כולו, וב-1963 נערכה לכבודו רטרוספקטיבה חשובה בגלריה מאנס בפראג. בעקבות הליברליזציה הפוליטית היחסית בארצו, נרתם הופמייסטר למען השינויים הללו ומ-1964 עד 1969 כיהן כנשיא הנבחר של איגוד האמנים. הוא הצליח להרחיב את הקשרים עם ארצות אחרות ולהפיץ את האמנות המודרנית. הוא גם דאג לכך שועידת ה- AICA תתקיים בפראג. למבקרי האמנות של ארצות רבות ניתנה הזדמנות לראות יצירות מודרניות, בייחוד כאלה של אמנים צ'כים צעירים שלא זכו עד אז להיות מוצגים בארצם.

ב-1969, משוחרר מכל תפקידיו בפראג, התמנה פרופסור חבר ב-Centre universitaire de Vincennes, אך ב-1970 נאלץ לפרוש לגמרי מהשירות הציבורי בגלל המצב הפוליטי ומצב בריאותו.

חופשי ממחויבויות, חזר הופמייסטר ליצור את הקולאז'ים שלו. בתחושה שזמנו הולך ואוזל, יצר בין 1972 ל-1973 כשבעים קולאז'ים, כאשר, מזה זמן מה, היו נושאיו עתיד האנושות או עתיד כדור הארץ. בדירתו, הציג בפרטיות את הסדרה "הישרדות עידן האדם", תערוכה לחבריו. זה היה ביוני 1973, חודש לפני פטירתו.Frantisek Smejkal כותב במונוגרפיה** שהקדיש לאדולף הופמייסטר: "השפה התמציתית והמטפורית של יצירותיו המתבססות על הצבת פריטים שונים זה לצד זה, השיגה לעיתים עוצמת הבעה מפתיעה. כך גם באחת מעבודותיו האחרונות, טבע דומם, קולאז' המעמת ביצה, סמל נצחי של התחלות, לידה, המשכיות והתחדשות תמידית, עם שלד של אדם, סמל ההיעלמות, האובדן, הקיקיוניות. ב- memento mori הזה מסיים הופמייסטר את יצירתו וזמן קצר לאחר מכן גם את חייו עם פטירתו ב- 24 ביולי 1973. אולם חיי היצירה שהותיר לנו נמשכים - עדות בל-תימחה למאבק של אדם שסירב להגביל את עצמו לתפקיד הפרשן האירוני והעד הביקורתי של תקופתו. הוא רצה להשתתף באופן פעיל בשינוי המתחולל, אדם שעבורו משמעות הקיום מזוהה עם שאיפה לעולם אנושי וחופשי יותר, החפץ בהעמקת ההבנה וההסכמה בין הבריות; אדם שהעריך את התרבות כאמצעי הטוב ביותר להשגת מטרות, שלא היסס מעולם להתגייס בכל עוצמת אופיו כדי להגן על ההתפתחות החופשית ועל עצמאותו".
יאנה קלאברי

** הציטוטים של אדולף הופמייסטר ו-Frantisek Smejkal שתרגמה אריקה אברהמס, המופיעים במאמר זה ,לקוחים מהמונוגרפיה של Frantisek Smejkal על אדולף הופמייסטר, שלא פורסמה עד היום.

מצרפתית: מרים שטיין-גרוסמן