פרק  ראשון         האור – ראשית הבריאה במאמר האלוהים
מאת: מרים אור

ברוך אלרון בורא את עולמו האמנותי כמעשה בראשית. לפיכך, האור מהווה עבורו יסוד מרכזי וראשון במעלה ביצירותיו, הן מההיבט הטכני והן מההיבט התוכני, בהיות האור ראשון הברואים או ראשית הבריאה במאמר האלוהים: ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״ (בראשית, א׳, 5-1). ראו הטריפטיכון של ברוך אלרון: ״בראשית״, הוא מורכב משלושה חלקים והם: ״בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ״, ״וחושך על פני תהום״, ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״. 



 בראשית, טריפטיכון, שמן על בד, 120X230 ס"מ.

בתמונה: ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״ מתוארת ספרה שקופה מרובת עיניים הניבטות אל כל רוחות השמים. ספרה מאירה בזוהר נגוהות זו, מרחפת על פני מים גועשים. מעליהם מנשבת רוח אלוהים. שנאמר: ״סובב, סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח״, והצליל הוא רוח אלוהים המרחפת על פני המים. לעניין זה ניתן למצוא מקבילה בתיאור הלקוח ממחשבת אפלטון, שלדבריו היקום או הסדר העולמי הגדול, נברא על-ידי האל הבורא כמפגן וכאיור לשלמותו הוא עצמו. אכן, השלמות מסומלת על-ידי צורת המעגל או הספרה: ״...וכך הוא (הבורא) עיצב אותו (את העולם), כדבר חי המתגלה לעין, והכולל בתוכו את כל הברואים... אולם כאשר הפכו, הוא עיצב אותו בצורת ספרה... בתיתו לו את הצורה המושלמת ביותר מכול״ (אפלטון, טימאיוס, 410 לפנה״ס). אכן, עטוף מסתורין הוא סמל העיגול, הדיסקוס המסמל באופן מובהק את השמש. בציור של אלרון: ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״, רוח האלוהים היא למעשה שמש רוחנית, אור טהור המסמל את הנצחיות, את מושג האינסופי. בבראשית רבה פג׳, ד׳ נכתב: ״מהיכן נבראת האורה? נתעטף הקב״ה בטלית לבנה והבזיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו״. על הספרה הזוהרת והשקופה הזו פזורות שבע עיניים הצופות לכל הכיוונים. בספר זכריה אנו קוראים: ״כימי בו ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל, שבעה אלה - עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ״(זכריה, ד׳, 10). בעניין זה מסתמך אלרון בין היתר גם על סמלי הלשכות של הבונים החופשיים, שאליהם הוא משתייך. בהסבר לסמל, נאמר: ״בכל לשכה חוקית מסודרת כהלכה מסומנת בחזית המזבח נקודה בתוך העיגול״, סמל עתיק זה חשיבותו רבה. מוצאו מתקופת האדם הקדמון שהעריץ את פולחן השמש, ומכאן ניתנו לו סמלים כגון: ״עין העולם״, ״השומר האינסופי״, ״הרואה הכל״, העין השומרת על היקום ועל מעשי האדם בחייו, ככתוב: ״כי ה׳, עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו״ (דברי הימים, ב׳, ט״ז, ט׳); ״ה׳ בהיכל קודשו, ה׳ בשמים כיסאו, עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני-אדם״ (תהילים, י״א, ד׳). 


 בריאת המאורות,שמן על בד, 140X120 ס"מ, אוסף מילכה בן-ארי, ישראל.

הנקודה מלבד היותה דימוי של הראייה, העין, מסמלת גם את האדם, את האח בלשכה. והעיגול מסביב, את קווי הגבול בין הפרט לבין היוצר, ולבין הכלל. דאגתו של אלרון הייתה לתת ביטוי בתוך הספרה הזוהרת לרוח האלוהים המרחפת, מלבד העיניים המביטות והשומרות על העולם, וגם הבטחה להמשך קיומו של זה, באמצעות דימוי העקרונות של הזכר והנקבה. כאן נקשר לעניין פולחן הפאלוס, שהיה אצל המצרים סמל הפריה ומפולחן מצרים (אוזיריס עבר ליוון), אולם סמל זה היה נערץ בעיני כל עמי אסיה. קפטן וילפורד כותב בספרו ׳חקירה באסיה׳: ״בהודו האמינו שבזמן המבול הושמד כל היקום, פרט לעקרונות הזכר והנקבה. שני היסודות הללו שטו על פני הימים והם היוו את האב-טיפוס לדור החדש, שקם אחרי המבול״. בסדר היררכי של האילן הקבלי, האחד, בהאצילו מתוכו אור אינסוף, ובהכפילו עצמו בעצמו עם האור פעמים אין סוף, ייצור השתיים. והשתיים יסוד הנקבה. ונחלק רק בעצמו ובאחד אשר בראו. כי המחלק הוא בורא המחולק והאחד הבורא הכול, והכול נחלק בו. והשתיים קרוי בינה ואמא ואשת חיל. ועליה אמר החכם השלם: ״שש וארגמן לבושה, נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ״. וזקני ארץ הוא שם כבוד לאחד, וקרוי גם עתיקה קדישא, כי הוא היה, הווה ויהיה תמיד. והשניים עם האחד הם שלושה, והוא יסוד הזכר, הקרוי חוכמה ואבא, ונחלק רק בעצמו ובאחד. האחד עם השניים ועם השלושה הם שש וכפולתם זה בזה גם כן שש. הספרות מאחת עד שש הן ו1א׳ר׳ג׳מ׳ן׳. כפולות השש הן דרגות האחד והמקובלים יקראו להן פרצופין. המספרים הסובבים את כפולות השש כשרים שסובבים למלך. כל הסובבים את כפולות השש הם מלאכים. החמש שמו גבריאל והשבע שמו מיכאל. האחד עשר שמו ע׳זזל וקרוי גם מלאך המוות. השלושה עשר הוא סמאל והגדול במלאכים הוא הארבעים ותשעה השווה שלושה עשר=13=1+3=אחד=א׳+ח׳+ד׳= 1+8+4=13. הוא שבעה מלאכים ונקרא בספירת העשרות מטטרון (Metatron) שמנינו מ״ט ובספירת השש השם הוא אצילות. האחד עצמו הוא שש, שנאמר: ״שש כנפיים לאחד״(ישעיהו, 6, 2). פיתגורס חישב גם הוא באופן דומה את ארבע הספרות הראשונות: 1+2+3+4=10=1. 



 אאורקה, שמן על בד, 100X70 ס"מ.

חישובים אלה מנומקים על כי בנוע הנקודה, תהיה לקו והקו בהשיקו עצמו אל שתי פניו, נוגע ולא נוגע - כי הנקודה הנוגעת קטנה לאין סוף - ייצור המשולש התואם. ושישה משולשים תואמים הם המשושה. הקו בנועו מסביב לנקודה יתווה המעגל ומחוג המעגל יתווה עצמו על הקיפו שש פעמים ושב אל מוצאו ומתווה צורת המשושה גם כן. כל התנועות התואמות יוצאות מהנקודה ובאות עם המשושה. אם נביט במשושה לעומקו, נראה את דמות הקובייה, שיש לה דמות גוף, בו בזמן שלמשושה אין לו דמות גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, יחלוק למשושים. כל שיש לו דמות גוף יחלוק לקוביות, כי הגוף לא יוכל להיחלק אלא לקוביות, באשר צלעות הקובייה תואמות ומששת הגופים התואמים היא לבדה תוכל להיחבר על אחיותיה בלא רווח ביניהן כלל. לקובייה שש כנפיים: מלפניה ומאחוריה, מעליה ומתחתיה, מימינה ומשמאלה, והיא עצמה האחד. והצלילים הנוגנים את נגינת היקום אף הם יעלו שש מעלות ושבו אל מוצאם, כי לצליל המשושה ייקרא אוקטבה והיא תשובת הצליל אל מקורו. שמחה ברקאי כותב בספרו הבנייה החופשית: ״האיש הקדמון חיפש בסמלים אלה את הכוח האלוהי, ובסיועם שאף להסביר לעצמו את אשר ראה והרגיש. לכל סימן נתן תוכן והבעה. הוא ראה בעיגול לא רק את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה, אלא את השלמות והתמידות, שאינן חדלות ואינן נפסקות. הודות להבנת הסמלים החל האדם להשתחרר מהפחד ששקיעת החמה עוררה בליבו - שמא לא יחזור האור - ואז בא לידי הבנה: ״שעוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבתו״ (שמחה ברקאי, הבנייה החופשית, הוצאת הלשכה הגדולה בישראל, תל־אביב, תשכ"ט-1968).