|
הערכת מחירה של יצירת אמנות היא מלאכה מורכבת ומעניינת הנעשית במספר שלבים. למעשה, אם נפשט את העניין, ניתן לתאר שלושה שלבים בסיסיים שעל פיהם נקבעת הערכת המחיר. מפאת קוצר היריעה נתמקד הפעם בציורים בלבד, כיוון שעל פסלים מופעלים כללי אימות מקוריות שונים מעט. קשה לרכוש את התורה כולה על רגל אחת, ובוודאי שלא ממאמר קצר שכזה. אבל, ניתן לרכוש ידע והבנה ולראות כיצד הדברים נעשים על-ידי בעלי מקצוע שזאת מומחיותם.
שלב ראשון – זיהוי החומרה
בשלב ההתחלתי מנסה מעריך היצירה לדעת מה הם החומרים המקוריים ומה הן הטכניקות שבהם השתמש האמן להכנת היצירה. ישנה חשיבות רבה לזיהוי זה, כי אין דין מחירו של ציור שמן על בד כדין מחירו של ציור שמן על נייר. סביר להניח, כי גם מי שרכש בעבר ציור שמן על נייר ומציע אותו כעת למכירה, מכיר את הכלל הזה. לכן, אנו נתקלים פעמים רבות בהדבקות ובהצמדות שונות ומשונות. ציור בצבעי שמן שצויר במקור על נייר, מוצמד לבד, נמתח על מסגרת פנימית (סטרצ’ר) וממוסגר כמו ציור שמן על בד. מבט אחד של מעריך מנוסה במצע הציור ובשולי הבד, יזהה מיידית ציור שכזה.
תופעה נוספת, חמורה יותר, היא הוספת צבעי שמן לציורי גואש ואפילו לאקוורלים, מריחת לכה מבריקה (ורניש) על התוצר הסופי, הצמדת הציור לבד והצגתו כיקר עשרות מונים משוויו האמיתי. לא נרחיב במאמר זה על הנזקים הנגרמים לאקוורלים ולציורי גואש הגונים וטובים המוצמדים לבדים באמצעות דבקים חומציים ולא מתאימים. הנזקים הללו מפרנסים רסטורטורים רבים וטובים, אבל, את הנזק שלכה מבריקה גורמת לאקוורל עדין אף רסטורטור לא יוכל לתקן. תוך מספר מועט של שנים, הלכה תוקפת את צבעי האקוורל, מחמצנת אותם והם מתפוגגים ונעלמים.
תפקידו של המעריך הוא, בין היתר, לזהות תופעות מעין אלה ולקבוע את הערכת המחיר בהתאם. בנוסף, על המעריך לזהות אם הציור שלפניו צויר בצבעי שמן או בצבעי אקריליק. ישנם אמנים רבים שביצירות שלהם קיים פער מחירים ניכר בין שני סוגי הצבעים. לרוע המזל, יש ציירים שמציירים תחילה בצבעי אקריליק, המתייבשים מהר, ומכסים מאוחר יותר את הציור בצבעי שמן מדוללים, כדי להעניק לציור את הברק והיופי של צבעי שמן. כאן הזיהוי קשה למדי, אבל, נבטיח לכם שבעוד כעשרים שנה רסטורציה של ציור שכזה תהיה קשה עוד יותר.
על המעריך לזהות אם הציור נקרע בעבר. כאן, תופתעו עד כמה קשה לזהות ציור שנקרע ותוקן. רסטורטור מיומן יוכל להסתיר היטב את הקרע בציור בצד החזיתי שלו. אבל, רסטורטור אמן יוכל להסתיר כמעט לחלוטין את הקרע גם מצידו האחורי של הציור. ישנן טכניקות רבות של תפירה עדינה ושל צביעה להסתרת הקרע. דרך נוספת להסתרת קרעים רבים בציור היא הצמדת בד לבד. מעריך מיומן יוכל לדעת זאת, גם ללא פירוק מסגרת הציור.
מראה כללי של צידו האחורי של הציור.
שלב שני – זיהוי התוכנה
בשלב זה המעריך מנסה לזהות מי הצייר. הזיהוי נעשה באמצעות זיהוי החתימה וזיהוי הסגנונות והטכניקות האופייניות לצייר. סביר להניח שחתימתו של אמן תשתנה במהלך השנים. אצל חלק מהאמנים השינויים הם מינוריים, ואצל חלקם השינויים בחתימה במהלך השנים משמעותיים. יתירה מזאת, יש אמנים, במיוחד ישראלים, ששינו את שמם סמוך לתקופת עלייתם ארצה או אחריה: אברהם נתנזון הפך לנתון, שמואל עובדיהו היה קודם לכן אובדובסקי, ומנחם שמי חתם בתקופות מוקדמות כשמידט או כשמיט. על המעריך לדעת זאת, ולעמת את תקופת החתימה עם התקופה הסגנונית בחייו של האמן.
גם סגנונו של הצייר משתנה במהלך חייו. תקופות וזרמים באמנות באים והולכים, והשפעתם רבה על סגנונם של האמנים. לא לכל התקופות הסגנוניות בחייו של הצייר יש ערך זהה. אין דין ציור של ישראל פלדי משנות ה-20 של המאה הקודמת, המתאר נוף בגליל, כדין ציור מתקופת חייו האחרונה. הראשון יהיה יקר עשרות מונים מהאחרון.
גם לנושאי הציור ישנה משמעות רבה. לנופים, רצוי עם התרחשות אנושית ברקע - רועים המחזירים את הצאן מהמרעה וכדומה – יש ערך רב יותר מציור דיוקנאות. גם לציורי תפנים ודומם, ישנה חשיבות גבוהה יותר מציורי דיוקנאות. אבל, אם הצייר המעיט לצייר ציורי נוף (לדוגמה: יענקל אדלר) אזי לציורי התפנים והדומם שלו ישנה חשיבות זהה כמו לציורי נוף של ציירים חשובים אחרים, ועדיין לא הזכרנו את המילה "אבסטרקט". סוגיות אלה מבהירות היטב את הקשיים הניצבים בדרך להערכת מחירו של הציור .
מלבד נושאי הנוף, תפנים ודיוקנאות, שהם נושאים כוללניים, ישנם נושאים מוגדרים יותר שהתחבבו על קהל האספנים הישראלי. ציורים שמופיעים בהם חלוצים, אירועים בקיבוץ ועבודה עברית, ערכם יעלה, בדרך-כלל, על אלה של "סתם" ציורים. הקדשות בצירוף חתימת האמן להקדשה, מאפשרות אמנם זיהוי ודאי של התקופה ושל שייכות הציור, אבל, עלולות לעיתים לגרוע מערכו (הכספי).
שלב שלישי – זיהוי כרונולוגי – גיל הציור
לזיהוי הכרונולוגי המתבסס על חומרי הציור ישנה חשיבות רבה. זיהוי ודאי של גיל הציור תומך בזיהוי החתימה ובזיהוי התקופה הסגנונית של הצייר. כאן המעריך נעזר בניסיונו כאיש מקצוע שראה אלפי יצירות אמנות, ובשיג ושיח שסביר שיש לו עם רסטורטורים. ישנם מספר מאפיינים שעל פיהם מזהה המעריך את גיל הציור.
מצע הציור – מבנה האריגה של בד מודרני שונה ממבנה הבדים שנארגו בתקופות מוקדמות יותר. בנוסף, בדים מתחמצנים ומעלים כתמי עובש וחלודה מצידם האחורי. כתמים אלה נובעים מגילו של הבד, תנאי לחות חריגים, וכן מחלחול של שמן מצבעי השמן אל צידו האחורי של הבד. החמצון תוקף לא רק בדי ציור אלא גם מצעי נייר לא איכותיים. היו תקופות בתולדות האמנות הישראלית שבהן גם ציירים ידועים השתמשו לציור בניירות לא מספיק איכותיים המכילים חומצה. כואב הלב לראות אקוורל של זריצקי בנושא "מראה תל-אביב מהגג", משנות ה-40, כשהוא מחומצן, צבעו חום או בז’, הנייר מתפורר למגע וצבעי האקוורל נעלמו כמעט לגמרי. הערכת המחיר לציור שכזה תתחשב גם במצבו הפיזי של הציור, הנובע מגילו ומאיכותו של מצע הציור.
המסגרת הפנימית (הסטרצ’ר) – עץ מבוקע ומעוקם, מסמרים חלודים, סוג ומראה המותחנים (כפיסי העץ המשמשים למתיחת בד הקנבס), כולם מצביעים לעין המיומנת על גילו של הציור.
צבעי הציור – צבעי אקריליק, שהם צבעים סינתטיים, מצביעים על ציור שגילו לא יותר מעשרות בודדות של שנים. צבעי שמן שהתייבשו ושאיבדו את הברק לחלוטין, מצביעים על ציור שהוא בדרך-כלל בן יותר מ-50 שנה.
חותמות – על הסטרצ’ר או הבד מצביעות בדרך-כלל על שם יצרן מצע הציור ומאפשרות לעיתים לזהות את התקופה וגם את ארץ היצור.
יהודה מאי – העורך האחראי של מגזין האמנות והאספנות "מכירה פומבית", עורך אינדקס מחירי האמנות של ישראל ומעריך אמנות.
|
