יהוה אמת, 1996, שמן על בד, 200x120 ס"מ.
חותם הגוף - מחשבות על עבודתה של חנה ברק אנגל
מאת: אנטון בידרמן
תהליך היצירה של חנה ברק אנגל מתמקד בהתייחסות אל צורת גוף האדם, וממנו היא מובילה אותנו אל חללים סודיים-נסתרים, מוארים וחשוכים, המוצפנים בתרבויות המערב והמזרח גם יחד כתהומות של פוטנציה, כמקור המחשבה, הרגשות והפעולות.
האמנית מתחברת עם דרך החשיבה המיסטית הלובשת בכל דור פנים חדשות, אבל עקרונותיה כמעט שאינם משתנים. גם בעידן המודרני היה לדפוסי המחשבה המיסטית תפקיד מפתח בהתפתחותה של האמנות. שני הזרמים המיסטיים העקרוניים - האינטרוברטי והאקסטרוברטי - מבצבצים מתוך עבודותיה ומבקשים להפוך את החומר לחוויה טרנסצנדנטית.
באמצעות קו-מתאר זורם המזכיר את מאטיס ופיקאסו, קו המעיד על שליטה, על נוכחות, ועל אסרטיביות, מסמנת האמנית דמויות מונומנטליות גולמיות במצבים סטטיים - עמידה, ישיבה או שכיבה. אנו מזהים את הבדלי המיניות, זכר/נקבה. עם זאת, ההבדלים הללו נעדרים נוכחות פיזית בשרנית. הגוף הגולמי מוטבע אל תוך מרחב הרקע העיוור, כחותם הגוף הבראשיתי וכנוכחות טרנסצנדנטית.
תרבות המערב מספרת לעצמה את התהוותה כסיפור של נפילה, אובדן, חסר (התנ"ך הברית-החדשה, הקבלה, אפלטון). כאב האובדן או הניתוק מהמקור האלוהי דורש ניחומים, תחליפים לאותה אחדות אבודה. המודל שמציעה לנו האמנית מייצג את אותה אחדות אבודה וראשונית, שאי-אפשר לחוותה עוד - אך הוא נגזר מסיפור הנפילה, מתכנים שהם טראומטיים עבורנו.
במאמר המלווה את תערוכתה ’הגולם’, שהוצגה במוזיאון בר דוד לאמנות יהודית, 1998/99, נכתב: "חנה ברק אנגל מציגה סדרת עבודות המתארות את הדרכים השונות ליצירת הגולם על פי הקבלה היהודית ודתות אחרות, כמורשת הוואי ביצירת הזומבי והאורקל היווני".
סנדלופון, 1999, ברונזה.
ההקבלה המטפורית לזומבי ולאורקל היווני, היא ייחודית. אצל הזומבי גוף האדם המת נראה כחי, ונשלט על ידי כוח על-טבעי. האורקל משמש כמשכן האלים, שבו הכוהנים היו מקבלים תשובות. שני אלה דורשים מהצופה לפענח את הסימנים והדימויים ממקום וממקור אחרים.
כאן מצמצמת האמנית את נוכחות החומר הציורי באובייקט האמנותי, ומבקשת להגיע אל המהות עצמה, מהות הנקייה מכל התוספות החומריות של הגוף הבשרני. פרקטיקה זו היא אמצעי לדה-מטריאליזציה של האובייקט, כביטוי לחיפוש אחר נוכחות טהורה.
בסגנון פיגורטיבי אישי של דמות, בצבעוניות בהירה על רקע כהה, מוליכה אותנו האמנית לתהומות מסנוורים, שדרכם אנו עוברים אל מחוזות אחרים. הדמויות זוהרות והרקעים מעוררים אימה של נוף אפל, שהופך לאימת המוות, כדימוי אוניברסלי של ואקום ציורי, השואב אל תוכו את מושג המלא והופכו לריק האבוד.
המקום הריק או המקום המת אינם פותרים את שאלת האירוטיות של הדמויות העירומות. האירוטיות, כקוטב מנוגד למוות, נתפסת בעבודותיה כהסוואה זוהרת ושקופה של החיים. גבול המיניות - זכר/נקבה - אינו מציע אופציה המפעילה פיתוי, אלא מכניזם המציע אירוטיקה מזויפת וסרבנית למימוש. האמנית מעדיפה את אידיאל היופי הנשמר ממרחק על פני הקירבה לחושים. במלכודת הזאת, מתגלמים מצוקה קמאית אימתנית, לידה ומוות, כמייצגים את קצוות החיים וביניהם ההתמזגות עם ההיעדר, כצל הנלווה אל החיים. גישה ניאו-אפלטוניסטית זו מביאה אותנו אל בויס.
בויס, המיסטיקן הנלהב המוצהר, ראה את עצמו כתלמידו של רודולף שטיינר, וניסה ליצור סינתיזה חדשה בין האמנות, הדת וכוחות הטבע. בויס האמין בתפקידה הגואל של האמנות וביכולתה להשיב לחברה את היסוד הרוחני. גם הוא חתר לגילוי המבנים הראשוניים ביקום כולו. בויס האמין שהעין הפנימית משמעותית הרבה יותר מהתמונות החיצוניות הנוצרות ממילא. הוא האמין בכוח הרצון, בקיומה של חירות פנימית וביכולתו של האדם להגשים את הגאולה בעצמו ולשנות את גורלו.
חנה ברק אנגל מוצאת ב’יש’ (דימוי הגוף) את ניצוצות עולם ה’אין’. כפי שגרשום שלום, בביקורתו על תיאוריית החסידות של בובר, מציין, שבובר קובע הבחנה בין ההתעלות האפלטונית של המוחשי לעולם האידיאות, ובין התפישה האקזיסטנציאליסטית של הניצוצות הקדושים הנסתרים בכל דבר ודבר.
הקבלה נוספת נמצא בספרו של פרופסור משה אידל, ’קבלה - היבטים חדשים’. הספר עוסק אמנם במיסטיקה היהודית, אבל במחקר פנומולוגי זה, המגדיר את ההבדלים בין קבלה תיאוסופית וקבלה אקסטטית, מתגלים הקשרים מרתקים בין העולם הרוחני של המקובלים לבין תפיסות אמנותיות מוכרות.
מתוך ספרו של אידל מצטטת האמנית: "תחילתו של תהליך הבריאה בצמצום האור האלוהי, או נסיגתה של הנוכחות האלוהית מתוך חלל עגול, שהפך מקום לבריאת העולמות: אך בתוך החלל הזה, הנקרא ’טהירו’, נותר שריד של האור האלוהי. שריד זה, הנקרא ’רשימו’, עתיד לשמש כחומר לבריאת העולמות, שיתהוו בתהליכים מאוחרים יותר".
ה’רשימו’ הוא המקור שדרכו בוראת האמנית את דמויותיה, דמויות שהן מחוץ לסדר הרגיל של המרחב הממשי, וכמציאות המכוונת את מבטו של הצופה בה פנימה, אל המרחב שדבר אינו נראה בו. בנקודת עיוורון זו מתחברת האמנית מחדש למה שאינו בר הכרה, כפי שהיה אומר ריכטר: "האמנות היא המימוש הטהור של הדתיות, של יכולת האמונה ושל הכמיהה לאל".
שוב ושוב מציירת האמנית דמויות אדם המשתקפות מהגוף החוצה. מהנרקיסיזם התחושתי מעבירה אותנו האמנית אל המקומות שמעבר ל’אני’: גיחות של טיפול והתבוננות לא בגוף המתבונן והבוחן את עצמו, אלא בגוף המתמודד עם העולם כפי שהיא יודעת, מבינה, מאמינה וחשה אותו.
בתצלומים משמאל (מלמעלה למטה):
ללא כותרת, 1996, שמן על בד, 200x120 ס"מ.
ישו כחול, 1990, שמן על בד, 200x120 ס"מ.
אנטון בידרמן - אמן, אוצר ומנהל הגלריה "סטודיו אמן".
|
