מכירה פומבית | מכירות פומביות

"10+" היתה קבוצה של אמנים ישראלים, שפעלה בין דצמבר 1965 לספטמבר 1970. בתקופה זו הציגה הקבוצה עשר תערוכות, כולן בתל-אביב, בחללי התצוגה הבאים: משכית, ביתן האמנים (אלחריזי), גלריה גורדון (4 תערוכות), גלריה מסדה, גלריה כץ, גלריה 220 וגלריה דוגית. בתערוכות אלה השתתפו 75 אמנים. סיפורה של קבוצת "10+" הוא אחד המרתקים בתולדות האמנות הישראלית: זהו סיפור על קבוצה שהטביעה את חותמה בזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות והתרבות בישראל; סיפור טעון, שהאתוס שלו הפך למיתוס. זהו סיפור על מאבקים של כוח, הכרה והישרדות; על ניפוץ פרות קדושות ועל הכוח הטמון בהתארגנות מתוכננת בקפדנות. זהו גם סיפור על איש כריזמטי, שהנהיג את הקבוצה ופעל לקידום מטרותיה, אף שלימים יטען שהיא בעצם מעולם לא היתה קבוצה.

במהלך השנים נוצרו מיתוסים רבים סביב קבוצת "10+". היו שטענו שהיא נולדה כזרם אידיאולוגי, שקברה את המופשט הלירי, שאחת ההצלחות שלה היתה ההשתלטות על סלוני הסתיו במוזיאון תל-אביב, שהיתה הקבוצה האוונגרדית של שנות ה-60, שנתנה במה להופעה ראשונה של אמנים צעירים רבים, שהורידה בכוח את האמנים ממגדל השן שלהם, שהשתתפותם של מבקרי אמנות של התקופה בתערוכות הקבוצה קידמה אותה (או לטענת אחרים, פגעה בה), ועוד כהנה וכהנה.

בחינה ביקורתית של מיתוסים אלה מגלה כי לידתה של הקבוצה לא היתה כזרם אידיאולוגי, היא לא יצאה נגד המופשט הלירי ולכן גם לא יכלה לקבור אותו. "10+" לא השתלטה על סלוני הסתיו ולא היתה "הקבוצה האוונגרדית" של שנות ה60- ,אבל היא זו שהביאה את בשורת האוונגרד האירופי והאמריקני לציבור הישראלי ודרך התייחסותה לאמנות היתה חדשנית ואוונגרדית.

בנוסף על היותה תופעה חברתית מרתקת, חשיבותה של "10+", כפי שמתגלה במחקר שחלקו מוצג כאן, היא בבשורה שנשאה עימה, ולפיה גם לדור הצעיר יש מה לומר בזירת האמנות בישראל. לא מדובר בדור חדש "שלא ידע את יוסף", אלא בדור ש"יוסף" לא יכול עוד להתנשא מעליו או להתעלם ממנו. כמו כן, חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברית יותר בקרב האמנים, ולחסל את אווירת ה"שמור לי ואשמור לך", ששלטה עד אז בקהילייה האמנותית המקומית. "10+" הצליחה, מצד אחד לעורר התעניינות וסקרנות אצל הקהל הרחב בנעשה בין כותלי הגלריות, ומצד שני עוררה עניין בקרב בעלי גלריות ומנהלי מוזיאונים באמנות המקומית העכשווית, ובכך הביאה לקידומה.

לצורך הבנת חשיבותה של הקבוצה בתולדות האמנות הישראלית יתמקד הדיון בכמה היבטים עיקריים, שבלעדיהם קשה להבין את תהליך הקמתה של הקבוצה ואת מהותה. בפתח הדיון עומדת דמותו של היוזם והאב הרוחני של הקבוצה - הצייר רפי לביא; האמן היחיד מחברי הקבוצה שהציג בכל עשר התערוכות שלה. לביא היה האיש שהחליט על מועד הקמתה של הקבוצה, ושנה לאחר הקמתה, בדצמבר 1966 - לאחר תערוכת "הפרח" - הכריז לראשונה גם על פירוקה. לביא החליט להמשיך לפעול לבדו, במסגרת שונה, תחת השם "10+", שכבר נקלט והפך למותג, המותג הראשון של האמנות הישראלית הצעירה.

ב-1970 הגיע לביא למסקנה שיש לו אלטרנטיבות טובות יותר להצגת אמנים צעירים והחליט לפרק סופית את הקבוצה. שנים אלה היו החשובות ביותר לכינון מעמדו של רפי לביא כאיש החזק של האמנות הישראלית בעשורים שיבואו לאחר מכן, והן ביססו את מעמדו גם כמחנך דורות של אמנים. לאור מרכזיותו של לביא בסיפורה של קבוצת "10+" רציתי לתת לתערוכה זו את השם "10+ - רפי +", אבל כיוון שלביא דחה את הרעיון על הסף, כיבדתי את רצונו.

אין לנתק את תופעת "10+" מהפעילות האמנותית הכללית של שנות ה-60, שאיפשרה את עלייתה ואת ביסוסה של הקבוצה. בקטלוג המלווה את התערוכה נסקור את האירועים האמנותיים החשובים באותה תקופה, ששימשו זרז להקמת הקבוצה, ביניהם: התערוכה העשירית של קבוצת "אופקים חדשים" במשכן לאמנות בעין-חרוד ב-1963 (לביא הוזמן להשתתף בתערוכה, נתקל ביחס "לא חברי" מצד אמני הדור הקודם, והחליט שיש לעשות הכול לשרש תופעה מחפירה זו); פתיחת ביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב ב-1959 ,שעוררה ציפיות לא-ריאליות אצל רבים מחברי סצנת האמנות בישראל; תערוכת תצפי"ת ב-1964 וסלוני הסתיו של 1965 ו-1966.

הדיון מוביל גם אל מצב הגלריות בתל-אביב ואל אפשרויות התצוגה של אמנים צעירים בתחילת שנות ה-60. גלריה ישראל של סם דובינר, שנפתחה ב-1961, היתה הגלריה המסחרית המודרנית הראשונה בתל-אביב, שסיפקה חלל תצוגה חשוב לאמנים הצעירים באותה עת. גלריה מסדה התל-אביבית פתחה את שעריה בשלהי 1965 ותרמה תרומה חשובה כחלל תצוגה אלטרנטיבי. בצעד שלא היה כמותו קודם התקיים בגלריה מסדה שיתוף-פעולה בין בעל גלריה, אמן (רפי לביא) ואוצר ראשי של מוזיאון ישראל (יונה פישר), שפעלו כיועצים והחליטו מי יציג בגלריה, וגם איך תיראה התצוגה, ומה יהיו ההתקשרויות של בעליה.

ההתחקות אחר הקמתה ודרכי פעולתה של קבוצת "10+" כוללת גם הצגה של פרוטוקול הישיבה הראשונה שלה, שהתקיימה בביתו של לביא, ואת תקנון הקבוצה שחובר באותה ישיבה. ניתוח המסמכים הללו מלווה בדברים שאמר לביא בהזדמנויות שונות על הקבוצה בשנים 2007-1965 .כמו כן נסקרות כל אחת מעשר תערוכות הקבוצה, על משתתפיהן, המאפיינים שלהן והביקורות שקיבלו ממבקרי האמנות של התקופה.

במהלך השנים, נושאים רבים הקשורים לקבוצת "10+" שובשו או פורשו שלא כהלכה. עובדות שגויות או אינטרפרטציות לא מבוססות נשתרשו בחשיבה ובכתיבה על פרק זה בתולדות האמנות הישראלית. הדיון בקטלוג זה מבקש להעמיד דברים על דיוקם. כיוון שתרבות התיעוד של האמנות הישראלית הוזנחה במשך שנים רבות ואף היום אין די מודעות לחשיבותה, החלטתי, שלא כמקובל בקטלוגים תקניים, לשתף את הקוראים בקשיים שנתקלתי בהם במהלך איסוף החומרים ובהתלבטויות שליוו את הכנת המחקר והתערוכה. חשוב לי לדייק מאוד, ולכן, במקרים רבים, החלטתי להביא את הדברים כפי שנאמרו לי על-ידי הנוגעים בדבר כלשונם, בלי להפעיל עליהם את עמדת הצנזור.

סיפורה של "10+" ,הקבוצה שהתארגנה בראשותו של רפי לביא ויצאה למלחמה חזיתית למציאת מקומות תצוגה לאמנים צעירים, ריתק אותי כבר בהיותי סטודנט בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. פרטים חדשים על פעילות הקבוצה, שנודעו לי מעת לעת, לא סייעו להבהיר את התמונה אלא עמעמו אותה יותר ויותר. ככל שהעמקתי לחקור, המבוכה הלכה וגברה.

כאשר פורסם הספר ’סיפורה של אמנות ישראל’ (1980 ,הוצאת מסדה), ובעקבות שיחות שקיימתי עם רפי לביא בנושא, הרגשתי שיש צורך להכניס סדר בתיעוד ההיסטורי של קבוצת "+10". שני עשורים לאחר מכן, באחת מ’פגישות הגמלאים’ שלי ושל לביא, סיפרתי לו שאני עומד להציע למוזיאון תל-אביב לאמנות לאצור תערוכה, שתסכם את חמש שנות פעילות הקבוצה, ושאלתי אם יסכים לשתף פעולה. תשובתו היתה קצרה: "בהחלט! אבל בתנאי שלא תטאטא שום דבר מתחת לשטיח".

התחלנו את המפגשים בהרגשה שעומד לרשותנו כל הזמן שבעולם. דנו בכל הנושאים שמסביב, ותמיד הבטחנו לעצמנו שבפגישה הבאה נתמקד יותר בתכל’ס. והנה, קרה מה שקרה, ולא הצלחנו לסיים יחד את המשימה. וכך, לא נותר לי אלא לנבור בארכיונים נעלמים, להיאחז בתעתועי הזיכרון שלי ושל אנשים אחרים, ולהתנפל כמוצא שלל רב על כל בדל מידע שנפל לידי.

במהלך ההכנות לתערוכה נשקלה אפשרות לשחזר במלואן את תערוכות "10+" ,בסופו של דבר הוחלט לנסות לשחזר בתערוכה הנוכחית את רוח התערוכות, תוך ניסיון לאתר ולהציג כמה שיותר עבודות שהוצגו בהן. השתדלנו להציג לפחות עבודה אחת של כל אחד מהמשתתפים בתערוכות "10+". במקרים מסוימים, כאשר לא היה אפשר לאתר את העבודה המקורית או לוודא שזוהי אכן העבודה המקורית, הוחלט להציג עבודה חלופית, שנעשתה באותו זמן, ולציין עובדה זו בקטלוג ובתערוכה. במקרים אחדים לא הוצגו עבודות שאותרו מתוך היענות לבקשת האמנים שלא להשתתף בתערוכה.

"10+" נולדה במוחם של רפי לביא ואייקה בראון בפגישה בחצרו של לביא ברחוב יהודה 6 ברמת-גן. שם מתחיל סיפורה של הקבוצה. לדברי לביא, רחוב זה ראשיתו במרכזו של פרדס, שעמד מול בית החרושת לשוקולד עלית. הן בזכות השוקולד, שהיה יקר מציאות באותם ימים בארץ, והן בזכות הריח הפך המקום לשם דבר. כל מי שעבר באותם ימים במקום, היה נושם עמוקות את ריח השוקולד ומשתעבד לו באחת.

עם הזמן, החלה הקידמה לנגוס בפרדס. רחוב, בית ועוד בית. אבל במרכז עדיין שמורה קטנה ובה שלושה צריפים ובניין, שבקומה העליונה שלו התגורר בעל החלקה, מרדכי ברנשטיין, אז יו"ר המו"לים בישראל. בקומת הקרקע של בניין זה השתקעו רפי לביא ומשפחתו. מחציתו של אחד הצריפים שימשה את לביא כסטודיו (ראו תצלום). במחצית השנייה של הצריף השתכנו נזירים בשני חדרים: חדר מגורים וחדר תפילה. יחסי ידידות נרקמו בין לביא הצעיר לנזירים ושיחות רבות התקיימו ביניהם בנושאים שונים, כולל מוזיקה. את הצריף השני, שהיה פעם בית האריזה של הפרדס, הסב לביא לסטודיו של שני תלמידיו הפרטיים, נחום טבת ואפרת נתן.

באחת מפגישותינו הצעתי ללביא שנקדיש לסיפור זה פגישה נפרדת, אבל הגורל רצה אחרת. לקראת סיום התחקיר לתערוכה, נזכרתי שוב בנזירים, ופניתי לעזרתה של אילנה לביא. היא זכרה שהיו אלה נזירים צרפתים שהשתייכו למסדר ’האחים הקטנים’, שמטרתו אינה עיסוק מיסיונרי וחבריו המשכילים עוסקים בעבודות כפיים פשוטות ומשתקעים במדינה שנשלחו אליה במטרה לעזור לתושבי המקום. המשכתי לחקור וגיליתי שפרנציסקוס הקדוש ייסד בשנת 1209 באסיזי מסדר בשם ’האחים הקטנים’, שמוכר היום כמסדר הפרנציסקני. הבנתי שלא בהם מדובר. המשך החיפושים הביא אותי למאמר בעיתון ’הארץ’ על נזיר בשם ז’אק לרואה, שנולד בפריז, ואחרי מלחמת העולם השנייה הצטרף למסדר ’האחים הקטנים’, שהוקם בידי קתולים שביקשו לחיות חיי צניעות, כמו ישו. מסדר זה מונה היום כ-250 נזירים שחיים בעולם בקבוצות של שניים-שלושה. ז’אק לרואה עלה לישראל מצרפת ב-1956, קיבל אזרחות ישראלית, שינה את שמו ליוחנן אליחי וויתר על אזרחותו הצרפתית.1 אני ממשיך לקרוא, ומגיע לפסקה האומרת שבהגיעו לארץ התגורר לרואה ב... רמת-גן.

האם הוא אחד הנזירים שגר בצריף של לביא? הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של לרואה בירושלים. אני מתקשר ומציג את עצמי, והוא עונה מיד: "כן, בוודאי שאני זוכר את רפי לביא ואילנה!" האיש, היום בן 82, שולט בעברית ואף הצליח להפתיע אותי כשביקש את כתובת הדואר האלקטרוני שלי כדי לשלוח לי תצלומים של הצריף. מרוב התרגשות נאלמתי דום.

עוד באותו ערב הגיעו אלי התמונות מלוות במכתב הבא: "שמחתי מאוד לשמוע מפיך על רפי ואילנה. היחסים איתם היו נעימים ביותר. הוא היה איש נעים הליכות, פשוט וחביב. היא עדינה, לא בולטת אבל אפשר היה להבין שזאת אישיות. ליוותה את רפי בשקט. לכן עונג הוא לי לספק לך כמה פרטים ותמונות, אבל עוד שני דברים שמצאתי ברשימות שלי (מין יומן לא מפורט שאני רושם לעצמי מיום שהגעתי לארץ). רשמתי את יום חתונתם של רפי ואילנה: 7.1.64. היא תשמח לראות שזה היה איכפת לי. ביום 28.7.72, אנשים, כנראה דתיים, שהפריע להם שאנו התיישבנו כאן, הציתו את הצריף שלנו והאח שהיה שם לבדו, רץ אל ה’שכנים’. רפי מיהר לעזור וכיבה את השריפה שעוד לא התפשטה. נדמה לי שהיה כדאי להזכיר את ’הפרט’ הזה של שכונתנו. עניין השיחות הזכיר לי שהתגורר בצריף שנים רבות האח אליהו פטל, שעבד בבית חרושת, אבל היה חובב מוזיקה ובוודאי הוא במיוחד ניהל שיחות מוזיקליות עם רפי. כל טוב לך, דרישת שלום חמה לאילנה. יוחנן".

לפני כמה שנים נתן לי לביא עותק של ספר שיצא לאור ב-21963, שעל עטיפתו התנוסס ציור נוף של הרים שחורים על רקע כתום-צהוב ושמש לבנה שולחת קרניה. הסתכלתי בציור, דפדפתי בספר, ולא הבנתי מדוע העניק לי אותו. לשאלתי ענה לביא בחיוך: "את הציור הזה אני ציירתי, אבל ביקשתי שלא יציינו זאת בספר". מתברר שעשה את העבודה בהזמנת הנזירים, שהתגוררו בחצר הבית. בתוך העותק שנתן לי רשם לביא את המשפט הבא: "אני מודה שציירתי את העטיפה תמורת אתנן של 80 לירות, שב-1963 היה בשבילי המון כסף. רפי". אגב, האיור לספר זה פתח בפניו אפיק חדש של יצירה - איור ספרי פרוזה ושירה. הראשון שבהם הודפס כבר באותה שנה,3 ואחריו יבואו רבים בעשורים הבאים.