הערכת אמנות

הערכת שווי של אוספים ושל עיזבונות היא מלאכה ייחודית ומורכבת המהווה, בדרך כלל, שלב ראשון בהליכי מכירתו של אוסף פריטים או של עיזבון. לעיתים קרובות מתווסף לתהליך ההערכה הצורך למהר כיוון שהאוסף או התמורה עבור העיזבון אמורים להתחלק בין יורשים. אלא שחיפזון הוא בדיוק הדבר האחרון שמעריך מקצועי צריך להתחשב בו כשהוא בא להעריך אוסף פריטים. מעריך מקצועי ואמין היודע את עבודתו, לא ידלג על שום שלב משלבי ההערכה שעליהם נדבר בהמשך, ושחשיבותם רבה לצורכי הערכה נכונה ומדויקת.

רוב בני האדם נולדים, חיים ומתים, כאשר לבני משפחתם או ליורשיהם אין צורך בהערכות מקצועיות לגבי שווי הפריטים שהשאירו אחריהם. בדרך-כלל ערכם של הדירה והחסכונות די ברורים ומובנים. הצורך במעריך מקצועי מתעורר כאשר הנפטר השאיר אחריו אוסף פריטי אספנות, אמנות או עתיקות למיניהן ואין בן משפחה הממשיך לטפח את האוסף, או כאשר מוטבי הנפטר רוצים הערכה אובייקטיבית "חוץ משפחתית" לערך הפריטים שברצונם למכור או לחלק ביניהם.

אין בעיני מלאכה מעניינת או מרתקת יותר מלחקור ולהעריך את שוויו של אוסף או עיזבון. המעריך לומד המון על אופיו של האדם שאת אוספיו הוא מעריך, וכמעט תמיד, אם האוסף גדול מספיק, הוא יתקל בפריטים שיאתגרו את מאגר הידע והמידע העומד לרשותו. במהלך עבודתי, קרה כבר שנתקלתי בבתים שהאוספים שהכילו לא היו מביישים באיכותם מוזיאון קטן. אחד המקרים המעניינים שקרה לי לאחרונה היה בית שהכיל אוספים עשירים ומגוונים כמעט בכל נושאי האספנות האפשריים - אמנות ישראלית, אפריקנית, ריהוט אירופי, דמשקאי ומהמזרח הרחוק, כלי נשק עתיקים, שטיחים, יודאיקה, ארכיאולוגיה כולל כלי זכוכית עתיקים, שעונים עתיקים, ותסלח לי משפחת האספן אם שכחתי תחום מסוים. המעניין הוא, שכמעט בכל תחום שהאספן עסק בו בתקופות שונות במהלך חייו, הוא הגיע להתמחות די מרשימה, המראה על רצון עז ללמידה, יכולת התמדה והתעמקות לאורך עשרות שנות איסוף, כולל יכולת לימוד מטעויות, שאת חלקן מייצגות הרכישות הראשונות שעשה בכל תחום. הוא שאמרתי – הערכת השווי של אוספים כאלה היא מלאכה מעניינת ומרתקת, שיש לה הרבה פנים.

גם הפתעות חביבות לא יחסרו במלאכה זאת - החל מקריאה לבוא להעריך "אוסף אמנות ישראלית נפלא", הנמצא ברשות המשפחה עשרות שנים וכולל את גדולי הציירים, כשבסופו של דבר מתברר שזה אוסף של הדפסי אופסט פשוטים ומצהיבים, וכלה ב"אוסף חנוכיות עתיק, גדול ומרשים" שהיה מורכב ברובו מיציקות ברונזה שזה עתה הספיקו להצטנן משלב ההתכה.

תחילתה של כל עבודת הערכה נכונה היא במיון הפריטים לקבוצות. לכאורה זו מלאכה פשוטה - ציורים לחוד, ריהוט עתיק לחוד וכן הלאה. למעשה, מדובר בשלב חשוב בעבודת המעריך, שבו הוא נעזר בידע ובניסיון שצבר לאורך שנים. פריטי כסף למשל, מתחלקים לקטגוריות הבאות: תכשיטים, מערכות לכלי אוכל (סכו"ם), חפצי נוי, כלי הגשה לשולחן, קופסאות, פסלונים, יודאיקה ועוד. בפועל, החלטת המעריך על הקטגוריה שבה נמצא הפריט יכולה להשפיע על הערכת המחיר הסופית. אין דין קופסת כסף לסיגריות כדינה של קופסת טבק להרחה ששאפו לאפם יהודים מאמינים בשבת וביום טוב, כשם שאין מחירה של סתם קופסת כסף (גם אם היא חתומה בכל חותמות האימות הנדרשות לזיהויה) זהה למכירה של קופסת כסף המשמשת לאחסון אתרוג.

כבר בשלב זה מבינים רוב הקוראים שהגדרת פריט כפריט יודאיקה מיטיבה, בדרך כלל, עם הערכת מחירו של הפריט. את הנתון הבעייתי והרגיש הזה יודע גם המעריך, ותפקידו בשלב זה להחליט האם הפריט יוגדר כפריט יודאיקה או שלא. המונח "יודאיקה" מכוון בהגדרתו לשימוש שנעשה בפריטים מאופיינים מסוימים על-ידי בני הדת היהודית, ומעצם העניין הוא חוצה גבולות של טכניקה, תקופות, עיצוב וחומרים. ישנם פריטי יודאיקה מכסף, זהב, קרמיקה, ברונזה, חרס, קרן, קלף, עץ, בד ועוד. קל יחסית לזהות מגדלי בשמים וקופסאות לאתרוג, הרבה יותר קשה לאמת את האותנטיות של קופסה שחרוטה עליה כתובת או פסוק, שמשייך את השימוש בה ליהדות.

מיון ראשוני של פריטים החשודים כלא אותנטיים (מזויפים) ייעשה גם הוא בשלב זה. הגדרתו של פריט כלא אותנטי מחייבת זהירות יתר, ועל כך נרחיב בפרק הבא. מיון על-פי תקופות ייעשה גם הוא בשלב זה. כבר בשלב המיון מתייחס המעריך לשווי הכספי של הפריטים שיוערכו על-ידו. פריטים שערכם הכספי זניח יופרדו מהפריטים שלהם נדרשת הערכה מדויקת, כי הרי גם למטרה זאת נקרא המעריך לעבודתו - להפריד בין הפריטים שיש להם ערך כלכלי לבין שאר הפריטים. חשיבותה של עבודת המיון היא בהגשה ובהעברה נכונה של הקבוצות בתוך האוסף לשלב האימות. עבודת מיון לא יסודית, תגרור את המשך המיון גם לשלב האימות ותכביד על המשך עבודת המעריך.

זה השלב החשוב בעבודת המעריך. אין פריט שיש לו שווי כלכלי סביר, שלא עבר את שלב אימות המקוריות. אין פריט שאי אפשר לאמת אותו. אולי יותר נכון לומר: חוסר אפשרות לאמת את מקוריות הפריט מהווה סימן כמעט ודאי לחוסר ערך. שימו לב שאמרנו "חוסר אפשרות לאמת" ולא "אי ידיעה". אי הכרה או אי ידיעה מהו פריט מסוים מהווים בדרך-כלל הוכחה למחסור בידע אצל המעריך (לא כל מעריך יודע מספיק, ואין מעריך שיודע הכול).

אימות מקוריות קל יותר בענפים מסוימים וקשה יותר באחרים. פריטי יודאיקה למשל, מעצם הגדרתם, מקשים על תהליך אימות המקוריות. נסביר זאת בדוגמה. כוס עתיקה שחרוטה עליה ברכה לא הופכת באופן אוטומטי לכוס לקידוש על היין, כלומר, לפריט יודאיקה. גם אם חותמות האימות של היצרן ומצב הפטינה שעל הכסף מצביעים על כלי כסף עתיק מ"בית טוב", עדיין צריך המעריך לשער במידה סבירה של ודאות אם החריטה עתיקה ככוס עצמה או שנעשתה לאחרונה. משמעותו של הבדל זה היא בדיוק ההבדל בין פריט יודאיקה מקורי לפריט ש"התחפש".

דוגמה נוספת: ספרות עתיקה "סובלת" מהתופעה של מהדורות פקסימיליה - מהדורות מאוחרות יותר, שנעשו בשיטה של העתקת המהדורה המקורית ולא מהגלופות המקוריות. מפיקי מהדורות הפקסימיליה בעבר התכוונו להיטיב עם קהל הקוראים, והוציאו לאור מהדורות הדורות של הגדות של פסח ידועות וספרות תורנית. ההדפסה לא נעשתה מגלופות המקור מכמה סיבות: א.לעיתים לא היו גלופות שכאלה, כיוון שהמקור צויר ונכתב ידנית. ב. הגלופות המקוריות לא נשמרו בחלוף השנים. ג. לא הייתה אפשרות להפיק מהדורה בהיקף המתבקש מגלופות המקור. יש לציין, שגם מהדורות פקסימיליה יכולות להיות בעלת ערך אם הן עתיקות בעצמן. כמה עתיקות? כאן נכנס המעריך לפעולה. ידע בסוגי דפוס, נייר, כריכה ועוד, חשוב ויכול לעזור.

ריהוט הוא עוד ענף ה"סובל" מחיקויים אין ספור. כמעט בכל תקופה יצרו בעלי מלאכה ריהוט בסגנונות קדומים יותר. אין אנו מדברים כאן על השפעות סגנוניות, אלא, על חיקויים הזהים חיצונית למקור עצמו. מעריכים בעלי ניסיון יודעים שהסיכוי שיתקלו במקרה, בבית פרטי, בכיסא מקורי של צ’יפנדייל, דומה לסיכוי שייתקלו תוך כדי הערכה במהדורה ראשונה של כתבי שייקספיר – אפשרי, אבל נדיר ביותר. ריהוט מקורי שיוצר על-ידי רב האומן צ’יפנדייל, נמצא בדרך כלל במקומו הטבעי - במוזיאונים.

כמו בדוגמה הקודמת שבה דיברנו על ספרים עתיקים, גם כאן אימות המקוריות נעזר בידע תיאורטי המשולב עם ידע טכני מעשי. הידע התיאורטי על איך נראה סגנון מסוים, עוזר, אך אינו מספיק. בתקופות שונות השתמשו בסוגי חיבורים שונים בין חלקי הרהיט. עד לתקופה מאוחרת יחסית לא השתמשו חרשי העץ במסמרי מתכת לחיבור בין חלקי הרהיט. החיבור נעשה באמצעות טריזי עץ ובשילובי שיניים בלבד. על המעריך "לחשוף" את הפינות הנסתרות של הרהיט, ולנסות לזהות את גיל הרהיט באמצעות מבט על סוגי החיבורים.

אלמנטים נוספים שעשויים לעזור בזיהוי גיל הרהיט הם: סוג החיפוי של הרהיט והחומר שממנו עשוי גב הרהיט. רהיט המחופה בפורניר דק מאוד הוא חדש יחסית. לפני כמאתיים שנה לא הייתה אפשרות טכנית לחתוך פורניר כל-כך דק. גב של ארון או שידה העשוי עץ לבוד (דיקט) או מזוניט מצביע על ריהוט חדש (חדש בריהוט זה פחות ממאה שנה).

אחד התחומים הקשים ביותר לאימות הוא תחום האמנות הפלסטית. מלבד ידע תיאורטי כללי בתולדות התפתחות הציור והפיסול, החל מהעת העתיקה ועד לימינו, חייב המעריך לזהות בבירור את הטכניקה שבה נעשתה היצירה. ידע תיאורטי לא מספיק כאן. עם יד על הלב, כמה אספנים, סוחרי אמנות או אחרים שעיסוקם משיק לענף האמנות, יודעים מה זה מונוטייפ? המדובר בטכניקה שבה צבעי היצירה נמרחים ידנית על משטח נשיאה, לוח זכוכית למשל, ומשם מועתקים באמצעות לחץ אל מצע היצירה - נייר או קרטון. מסיבה זאת אין שני מונוטייפ זהים ומכאן שמה של הטכניקה: מונו-טייפ.

על מעריך מקצועי לדעת גם מה זה תחריט, את ההבדל בין הדפס משי לליטוגרפיה שנעשתה בשיטות הישנות וההבדל בינה לבין הדפס ליטוגרפי שנעשה באמצעות לוחות מתכת. אבל, כל אלה אינם מספקים. על המעריך לדעת לזהות בבירור חתימות של אמנים. עליו להכיר את סוגי החתימות של כל אמן חשוב, ואפילו של אלו הפחות חשובים ו/או פחות סחירים. נדיר ביותר, אם כי קיים, שאמן יחתום את אותה חתימה לאורך כל תקופת היצירה שלו. בדרך-כלל אמנים משנים במהלך חייהם את צורת החתימה שלהם. לעיתים גם שמם עובר שינוי. שמידט הופך לשמיט ומאוחר יותר לשמי, אובדובסקי הופך לעובדיהו וכן הלאה.

אימות מקוריות הציור אינו נשען רק על זיהוי החתימה והטכניקה, אלו לבדן אינן מספקות. יש לדעת אם סגנון הציור וסוג החתימה תואמים אחד את השני, כלומר, האם "הגיל הכרונולוגי" של החתימה זהה לתקופה שבה האמן צייר בסגנון הנ"ל. הכרת כל התקופות הסגנוניות של האמנים הידועים חשובה כאן מאוד. ידע בהליכי הבלייה הטבעיים של מצעי הציור, נייר בד וכדומה, יעזור גם הוא. חיבורם של נתון זה עם "הגיל הכרונולוגי" של החתימה ועם התקופה הסגנונית של האמן ייתנו תמונה שלמה יותר.

נעבור לתחום של פסלי ברונזה. מה משמעות המושג "יציקה מקורית" או "יציקה מזוייפת"? בלי להכביר במילים נגיד שאין מושג שכזה "יציקה מקורית". יציקה מעצם טבעה היא תעתיק של משהו אחר. השאלה שצריכה להישאל במקרים שכאלה, אם היציקה נעשתה מהפסל המקורי ובפיקוח האמן או שנעשתה מפסל יצוק אחר וללא פיקוח האמן. מעריך שלא מזהה, על-פי קווי המתאר של הפסל וסימנים אחרים, אם היציקה היא "מקורית" או לא, רצוי שלא ייתן שרותי הערכה בתחום האמנות הפלסטית.

ועדיין לא דיברנו על תכשיטים, על פסלוני פורצלן שהם עולם שלם בפני עצמו; על שעוני קיר ושולחן שמשלבים בהכנתם עבודה מכנית עדינה ומדויקת ביחד עם אומנויות אחרות כנגרות, צורפות וחרשות מתכת; כך גם בהערכת כלי נשק קר וחם; מטבעות עתיקים; בולים; מסמכים ועוד תחומים רבים ונוספים המחייבים ידע, ניסיון ומיומנות של מעריך מקצועי, כדי לזהות את איכותם, לאמת את מקוריותם, ולקבוע את מחיריהם.

פריטים שעברו את שלבי המיון ואימות המקוריות עומדים כעת לפני הערכת מחיריהם. הערכת המחיר היא עבודה נפרדת, שמטרתה לקבוע את תג המחיר לפריט או ליצירה. נציין, שיש מומחים גדולים בתחומם, בעיקר בתחום האקדמי, שאין ביכולתם (למרות הידע הנרחב שרכשו) לעסוק בהערכת מחירי פריטים הכלולים בתחום הידע שלהם. זאת, מטעמי חוסר ניסיון מעשי בקנייה או במכירה של פריטים אלו.

אחת הבעיות העיקריות בקביעת מחיר לפריט אספנות היא שטעמו של קהל האספנים משתנה תדיר. קהל האספנים הוא הקהל שבטעמו, ברצונותיו ובאופנות השוררות אצלו חייב המעריך להתחשב בבואו לקבוע תג מחיר. זה הקהל שאמור לקנות את הפריטים שכעת אנו מעריכים את מחיריהם. שטיחים פרסיים למשל, השיגו מחירים גבוהים יותר בעבר. סגנונות ציור מסוימים באים, הולכים, חוזרים לאופנה (או שלא) וערכם עולה או יורד בהתאם. עבודתם של אמנים שיצירתם נחשבה בעבר כדקורטיבית במהותה, או כאמנות מגויסת לטובת רעיון (ראה אמני הקיבוץ) מקבלת בחלוף השנים פטינה אחרת. האספנים רואים לפתע ביצירתם פן אחר המזכיר תקופה אחרת, שמשתלב היטב בפסיפס האמנותי הרב-גוני שנוצר כאן בעבר. במקרים כאלה מחירי היצירות מזנקים בהתאם. על המעריך לדעת כל זאת, כשאנו אומרים לדעת אנו מתכוונים להתקוון ולהתעדכן. כלומר, לדעת מה קורה היום בנוסף למה שקרה אתמול.

בענפים מסוימים המחיר של הפריט עולה או יורד בהתאם לייעוד או לשימושיות של הפריט. כלים ומערכות אכילה מפורצלן לא משיגים את אותם מחירים שפסלוני נוי מפורצלן עשויים להשיג. האחרונים מהווים משאת נפש לחלק מקהל האספנים, במיוחד עם הם נושאים את תג הפירמה הנחשקת "מייסן". לעומת זאת, הביקוש למערכות אכילה ולכלי הגשה, גם של הפירמות הידועות ביותר, נמוך בהרבה, ובהתאם לכך גם תג המחיר.

בהערכת פסלוני פורצלן, על המעריך לזהות את דוגמת החתימה שעל פסלון הפורצלן (יש משמעות עם החתימה מתחת לזיגוג או מעליו). החתימה מצביעה בחלק מהמקרים גם על שנת הייצור של הפסלון. תפקידו הנוסף של המעריך לנסות לדעת באמצעות התבוננות, הקשה על פסלון הפורצלן והקשבה לצליל, אם הוא נשבר ועבר תיקון או שהוא במצב מושלם.