הבדים של שבט באקובא
מאת: נעמה בן-שמחון
בלב ליבה של קונגו ביבשת אפריקה, במפגש בין היערות לסוואנה, נמצאת "ממלכת קובה". קונגו מונה כ-56 מיליון תושבים. המדינה מורכבת מ-250 קבוצות אתניות שונות הדוברות 700 שפות שבטיות. שבט קובה (באקובא) מתנהל כפדרציה של 18 שבטים שונים. ביניהם שבטי: Lele, Kete, Ngongo, Ngeede, שחברו יחדיו בתחילת המאה ה-17. בני השבט מתקיימים מציד, מדיג וממסחר. בעבר נבע עושרם הגדול מייצוא שנהב וכיום הם מתקיימים מעיבוד רפיה, מעצי קאם (שמהם מפיקים צבע אדום עז), מעצי גומי ומאומנויות מקומיות שונות.
בשנת 1625 ייסד את הממלכה שליט שנקרא ’שייאם הגדול’ (Shyaam Ambul) על-ידי הפלת שליט אויב ואיחוד שליטי האזור. קיימים חילוקי דעות על מקורו של שייאם. ישנם האומרים שהוא היה בן של עבד שאומץ על-ידי מלכה מקומית, וישנם ממצאים סותרים הגורסים כי בתחילה הוא נסע לממלכות זרות, שכללו את קונגו ופנדי, שם קיבל חיזוקים מיסטיים, הופיע עם תלבושת מלכותית ודרש את כס המלכות. עוד נאמר שהופעתו הפתאומית בבגד מלכותי הדהימה את שליט ה-Bushoong שנס בבהלה, וכך זכה שייאם בכס המלכות. אומנות הייתה מאז ומעולם נחלתם של בני שבט הקובה. רוב האומנות של המלוכה בשבט נקראת Kuba-Bushong. חלק מן המלכים היו בעצמם אומנים שעבדו במגוון רחב של אומנויות כגון: נפחות, אריגות וגילוף. אומן מלכותי בשם King Mabiintsch ma-Kyee יצר בשנת 1939 פסל של עצמו, שמאז ידוע ומזוהה עם שבט הקובה. כל אחד מהמלכים נתן הוראה לתכנן דבר אומנות שיזוהה עם תקופתו כגון: תופים, מסכות, תלבושות, חפצים שימושיים יום-יומיים, סמלים ודגמים שונים.
מלכי קובה הופיעו בטקסים חשובים, בתלבושת מרשימה שהיא חלק אינטגרלי מהעושר המלכותי, משקלה כ-85 ק"ג והיא מורכבת מאריגי רפיה יוקרתיים המשלבים חרוזים, צדפים, צמחים, מתכות, נוצות של נשר ותוכים צבעוניים, שיני נמר ועורות של חיות, וכן צדף יוקרתי הנקרא ’פי הכושי’. צדף זה השזור בתלבושת המלכותית הוא סמל לעושרו של השליט וכן מדגיש שהוא העשיר היחיד בממלכה (מספרים שאחד המלכים היה כה עשיר שחלק מארוחתו היה גרד של צדף ’פי הכושי’). נוסף לתלבושת המלכותית הרשמית היו גם תלבושות לבעלי תפקידים שונים כגון: לוחמים, אנשי רוח ודת, ראש השופטים ועוד. מכיוון שהרבה מהתלבושות נקברו עם מותו של המלך, מי שירש את מקומו היה צריך ליצור תלבושות חדשות בתחילת שלטונו, בעזרת החייט המלכותי. התלבושות היוו חלק הכרחי ממהלך טקס ההמלכה. ראשית, לבש המלך בגד פשוט מבד לבן ואז החל להתלבש בשלבים בעזרת אחיו. במהלך הטקס כל אנשי חצר המלוכה (כ-130 איש) היו לבושים בתלבושות מיוחדות.
בני השבט היו מספקים כמיסים למלך ולחצר המלוכה, מים, אוכל, עצים ויין תמרים. את האהבה של שבט הקובה לעיבוד חומרים שונים, לצורות ולסמלים (בעיקר בדגמים גיאומטריים), ואת יכולת הביצוע וההערכה לאיכות רואים בכמות העצומה של הספלים והגביעים מעץ (המשמשים בעיקר לשתיית יין תמרים), בעבודות נחושת, ברזל ופליז (המשמשים לייצור כלי נשק ועבודה). בני השבט מעצבים גם קופסאות שונות (לאיפור וכו’), מקטרות לטבק, קרני שתייה, פעמונים ושאר כלי מוזיקה, ובדים עם עיצובי אריגה מדהימים. בכל היצירות המופלאות הללו רואים את תחכום הקישוט והעיטור הטהור. אומנות שבט הקובה היא אחת המפותחות בכל התרבות המסורתית באפריקה, וזה שנים רבות היא מוצגת במוזיאונים ובגלריות פרטיות ברחבי העולם.
בדים כסמל לאושר ולעוצמה
סיפורי האריגה והרקמה של ’בדי הקובה’ הועברו לפי המסורת מדור לדור. הבדים העשויים מסיבי רפיה היו קיימים עוד לפני הגעת הפורטוגזים במאה ה-15. הבדים, אשר עדינותם הפתיעו את רואי דה סוסה הפורטוגזי, כאשר הגיע ב-1491 אל ממלכת קונגו, היו פרי מסורת וכישרון מעשי שהועברו על-ידי דורות של אומנים.
הבדים שימשו בכל מערב אפריקה המרכזית בתור מטבע עובר לסוחר במסגרת הסחר עם הפורטוגזים וההולנדים אשר ייבאו אף הם בדים. ישנן עדויות שבשנת 1600 ערך מלך קובה מסע למזרח ובמהלכו התבונן בבני שבט הפנדי האורגים את חוטי הרפיה ובבני שבטים אחרים הרוקמים את רקמותיהם. עבודות הבדים היוו חלק מעושר יוצא מן הכלל של האוצר המלכותי, יצירות אלו נעשו תחת פקודת השליט, בבתי מלאכה ששכנו בארמון עבור משפחתו ועבור בעלי משרות רמות. תמיד הייתה בבעלות המלכים כמות אדירה של בדים שהיוו מרכיב יסודי של חליפותיהם. חלק מאריגים אלו אף ליוו אותם גם בקבורתם. לאורך חייהם הם נשמרו בקנאות בארגזים מיוחדים בארמון.
עבודת האריגה של בדי שבט הקובה שכללה: כריתת ענפי הדקל, הוצאת הסיבים, ייבושם ועיבודם, הייתה מנת חלקם של הגברים, פעולה שהייתה חלק מהירארכיה חברתית ואסתטית. לעשיית האפליקציה העליונה היו נשות האצולה מגייסות את כל דמיונן היצירתי. הן עיצבו צורות גיאומטריות של ראשי בעלי-חיים או עצמים, שקעקעו בהן גם את גופן. ישנן צורות קבועות, כגון צורה שנקראת ’ווט’ על שמו של האב הקדמון מייסד תרבות הקובה.
ישנו מוטיב הנקרא ’שינה מבואה’ - צורות פשוטות של ’בומרנג’, וחצים לבנים ושחורים הפזורים על הבד ומבוססים על עיקרון השלילי/חיובי. הרקמה הפשוטה מיוצרת כמבוכים ה’מומרצים’ על-ידי תנועות מפותלות הממחישות את תנועות הריקוד. אפקט התנועה וההתנגשות ואי הסדר מובלטים לפעמים על-ידי רצועה אדומה המשמשת כקו התייחסות המגדיר שני מרחבים, כמו בין האדמה למים, וכמו המרחב הווירטואלי של מראה. לכל צבע, סמל וצורה המעטרים את הבד יש משמעות שעל פיה ניתן היום לפרש את תקופת המלוכה ומעמד האישה בעלת הזכות לרקום וללבוש בד זה.
את הבדים העדינים לבשו במהלך ריקוד ה’איטול’ שנמשך כיומיים והעמיד במבחן את יוקרתו של המלך. ריקוד ה’איטול’ המחיז את אגדת הבריאה של שבט הקובה. במהלך הטקס מתעכבים על אשת השירה אשר מנצחת על המקהלה ועל הרקדניות שרובן ככולן נשות המלך, אמו ובנותיו. חזן חשוף, הן לובשות כיסויי חלציים מבד רפיה ארוך העוטף את מותניהן. ההכנות של בדים אלו אשר אורכם משתנה בין 7-3.5 מ’ דרשו חודשים ארוכים של עבודה ולעיתים אף שנים.
הבדים התחלקו בטקסים לשני סוגים: האדומים מביניהם הופיעו בחלק הראשון של המחזה-המאבק בחיה ההרסנית; והבדים עם המוטיבים הלבנים והשחורים, ללא המסגרת, השתתפו בחלק האחרון של הריקוד בזמן ההוצאה להורג.
הבדים מוצגים לעולם
במאה ה-17 הופיעו לראשונה בתערוכות אירופיות בדים שמוצאם מזאיר ומאנגולה, הדגם העתיק ביותר (1659) השתייך לקולקציה של הסוחר ס. וייקמן. כיום שמור דגם זה במוזיאון אולמר. בדים נוספים מאותו אזור הופיעו בקולקציות במהלך המחצית השנייה של המאה ה17-, חלקם מצויים כיום במוזיאונים בקופנהגן, בווינה, ובפיגוריני שברומא.
המערב נחשף יותר לדוגמאות הבדים בסוף המאה ה-19. המידע עליהם דווח על-ידי נוסעים שהגיעו לסביבות ממלכת קובה במסעותיהם. הקפטן אדולף דה מכארי היה בממלכת קובה החל מ-1885 וחזר לבלגיה ב-1888 עם מספר מוצגים. האנגלי א. טורדיי אשר הגיע לאזור הממלכה בשנת 1908 ושהה בה מספר חודשים, הביא עימו עדויות מוחשיות וחומריות. "רכישת המוצגים הייתה בעלת חשיבות רבה לא רק מנקודת מבט מדעית אלא גם אומנותית", כתב טורדיי. במהלך מסעו נשות קובה כבר לבשו כיסויי חלציים שנגזרו מבדים אירופיים, האיסור על עירום ניתן על-ידי המלך באותה תקופה.
תערוכת מוצגים שמוצאה מקונגו הובאה על-ידי הגרמני פרובניוס ונרכשה על-ידי המוזיאון האוניברסיטאי של פילדלפיה ב-1912. מוזיאונים רבים רכשו בתקופה זו בדי רפיה ביניהם: המוזיאון להיסטוריה תרבותית של לוס-אנג’לס, המוזיאון לאומנות של דאלאס, המוזיאון המלכותי הסקוטי, המוזיאון להיסטוריית העמים של ברלין ועוד..
בדים אלו זכו לתהודה גדולה בתערוכות ובפרסומים אודות ’האומנות הפרימיטיבית’. התערוכה הבינלאומית באנטוורפן ב-1894 עוררה עניין רב היות ששם נגלו לראשונה כמה מוצגים שמוצאם מזאיר. במהלך השנים 1940-1920 העניין בבדים הלך וגבר. החל מ-1921, מפרסמים ומציגים קלוזוט וא. לבל בגלריה שלהם בפריז, במסגרת מוצרי ארט-דקו האפריקניים את בדי שבט הקובה, שאליהם נחשפו באנטוורפן.
ב-1930 חלו אירועים שונים באירופה ביניהם: הכנס הבינלאומי הראשון לאומנות אפריקנית בגלריית קודאק בפריז, תערוכת אומנות אפריקנית בגלריית פיגאל שבה הופיעו יצירות של מרקסוסיס וצארה. המוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק יזם ב-1935 צעד מרשים והציג את המאגיות האפריקניות ויצירות שרובן משבט קובה.
ש. צברוס (1927) מספר כי בדי הטקסטיל האפריקנים נותנים השראה לרוב האמנים. עם הזמן נראה כי התפקיד שמשחקים בדי קובה ענה על הצורך של החיפוש אחר היבט חדש על העולם והרצון לחרוג מן המוסכמות אשר אפיינו את האמנות בתחילת המאה ה-20 באירופה. האומנות הקרויה ’פרימיטיבית’ זכתה לתשומת לב רבה בגין מבנה שפתה, וייצוגה בשילוב עם האמנות האירופית ייצג מיסתוריות וחדשנות.
פול קלה ידע להעריך מלכתחילה את מהותה ואיכותה של האומנות הקובנית, שאליה נחשף קרוב לוודאי ב1906- במוזיאון האתנוגראפי בברלין. הוא התעניין רבות ביצירות דו-ממדיות, בבדים ובשטיחים ברבריים. פול קלה תר אחר מקורם של הבדים והשטיחים במסגרת הבאוהאוס.
נעמה בן-שמחון, אוצרת ובעלת גלריה לאמנות אפריקנית.
שהתה מספר שנים בקרב בני הקובה באפריקה, תיעדה את עבודתם ועורכת מפגשים העוסקים בממלכת הבאקובא.
אינפורמציה נוספת אודות הבדים של בני שבט הקובה אפשר למצוא ב:
1. www.shoowa.com
2. Royal Museum for Central Africa, Tevuren - Belgium
3. The Textile Museum, Washington
4. The Metropolltan Museum of Arts, New York
|
