וילמינו דומונט, האיטי
האמנות הנאיבית - מקוריות, פשטות ותמימות
מאת: בן-ציון זלמן - אספן ומומחה לאמנות נאיבית
תחילתו של מסע
השנה 1908, פריז. שני אמנים אשר אינם עדיין בשיא גדולתם נפגשים, מברכים איש את רעהו, מחליפים רשמים וממתיקים ביניהם חוויות ודאגות. השניים הם הנרי רוסו, צייר נאיבי וכחן מטבעו, וידידו פאבלו פיקאסו הספרדי ממלגה. רוסו אומר לחברו, "אנו שנינו הציירים הגדולים ביותר בזמננו, אתה בסגנון המצרי ואני במודרני".
אלה היו מילותיו של רוסו, פקיד מכס, איש בעל מוזרויות מאוד מחושבות, הצהרות מפתיעות וביטחון עצמי ענק. הזמן הוכיח את חזונו הנבואי, ושנים מאוחר יותר הנרי רוסו נחשב לחלוץ ולמבשר האמנות הנאיבית אשר מוצאת את מקומה כיום במיטב המוזיאונים בעולם ויש לה מקום של כבוד באוספים החשובים בתבל.
בשנת 1975 מימש הסופר חוקר האמנות וחסיד הנאיבים, היוגוסלבי אוטו ביאלגי מרין, Bihalji Merin Oto, רעיון, בשיתוף פעולה עם מוזיאונים וגלריות בעלי שם בעולם, להציג תערוכה רחבה וכוללת של אמנות נאיבית בשני מוזיאונים חשובים, מוזיאון האמנות של מינכן ומוזיאון האמנות של ציריך, מוסדות מוכרים ומוערכים בזכות הרמה הגבוהה והבלתי מתפשרת של התערוכות המוצגות בהם. בתערוכה זו הוצגו 490 יצירות של 160 ציירים ופסלים ממקומות שונים בעולם. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לראות ולבחון את האמנות הנאיבית בכל הדרה, וכן לנתח את תכונותיהם, מקורותיהם וסגנונם של האמנים השונים. בין השמות המפורסמים מצאו את מקומם הציירים הקלאסיים כמו פקיד המכס הנרי רוסו אשר היה מוכר גם כ"קולומבוס של הנאיבים", ארבעת "ציירי הלב המדמם" קאמיל בומבוא, Camille Bombois, אנדרה באושנט, Andre Bauchant, לואי וויוין, Louis Vivin, ולואי סראפין, Louis Seraphine, הצייר הצרפתי החולמני רנה רימברט, Rene Rimbert, וכן אורנאור מטלי, Orneore Metelli, ואנטוניו ליגאבו, Antonio Ligabue, אשר היו לאגדה בין הנאיבים האיטלקים.
עוד השתתפו בתערוכה הקרואטים איבן גנראליק, Ivan Generalic, ובנו יוסיפ, Josip ,איבן לצקוביץ, Ivan Lackovic, ומירקו ויריוס, Mirko Virius, הכישרוני שנעלם במחנה ריכוז פשיסטי, מהכפרים הקרואטיים המרוחקים הלבין, Hlebine, וקובציקה, Kovacica, ערש האמנות הנאיבית של אירופה המזרחית. כן השתתפו בתערוכה הפרואני מריו אורטאגה, Mario Urteaga, הספר מהונדורס חוסה אנטוניו ולאסקס, Jose Antonio Velasques, והאמריקנית האגדית אנה-מרי רוברטסוןAna Mary , Robertson, הידועה כ"גראנדמה מוזס", Grandma Moses. לא נפקד גם מקומם של ההאיטיאנים מהדור הראשון, הקטור היפוליט, Hector Hyppolite, ופילומה אובין, Philome Obin, שקנה לראשונה את פרסומו עם הציור "הגעתו של הנשיא רוזוולט לצוק האיטי", הסנדלר מיציוס סטפאןMicius , Stephane, ז’רארד ואלסין, Gerard Valcin, וכהן הוודו האגדי אנדרה פייאר, Andre Pierre.
אחת הסיבות הבולטות להצלחת תנועת הנאיבים באירופה הייתה אפשרויות השינוע המתקדם אשר עמדו לרשותם וקירבתם של האמנים, גם בכפרים הקטנים והנידחים ביותר, למרכזי תרבות אזוריים. בדרך זו הקשר בין הכפרים והמנהגים השונים השפיע, העשיר והרחיב את האופקים של האמנים. לעומת זאת, ביבשת דרום אמריקה, למעט בהאיטי, האמנים שעסקו בציור הנאיבי חיו מבודדים ומנותקים בכפרים מרוחקים ושאבו את נושאי יצירתם מהדת, מהמסורת ומהרגלים עממיים מקומיים, כעין יומן מצויר של חיי הכפר.
נאיבים מודרניים
האירוע האמנותי אשר התרחש בשנת 1975 במינכן ובציריך, ואירוע חשוב נוסף, שבע שנים מאוחר יותר בשנת 1982, אשר נערך בסלון העצמאות בארמון הגדול של פריז תחת הכותרת "גאוני הנאיביםLe ," Genie des Naifs, נתנו תנופה עצומה לתנועת הנאיבים.
בתערוכות אלו לקחו חלק גם ציירים הרבה יותר מתוחכמים הקרובים יותר לימינו אלה, כמו אוסקר דה מחו, Oscar De Mejo, אשר הוגדר כנאיב-סוריאליסטי על-ידי המבקר האמריקני רוברט מורגאן, Robert C. Morgan, הבלגית מישלין בויאדיגיאן, Micheline Boyadjian, והגרמנים גיורגי סטפולה, Gyorgy Stefula, ויאן באלט, Jan Balet, אשר מפאת הטכניקה המתקדמת שלהם, הצבעוניות הנועזת וכישרונם המובהק בציור הפיגורטיבי, הוכיחו כי המרשם הבסיסי טיפוסי של הנאיביות לא שיחק עוד תפקיד ביצירותיהם. עד כדי כך היתה הסטייה גדולה, שבשנת 1989 קיבלו יחד עם אמנים רבים חדשים וצעירים יותר את ההגדרה "נאיבים מודרניים".
חלוצי התנועה סבלו מחוסר פרגון ועניין שהיקשו עליהם להגיע להישגים כלכליים כלשהם. אבל בימינו הגלגל התהפך. האמנים יותר משכילים, נהנים מפרגון ומעניין רב ומקובלים מאוד על הקהל הרחב. הם אינם סובלים מעוני, קרנם עולה ובנועזותם אינם מהססים לשלוח שורשים גם לתוך בליל המגמות של האמנות המודרנית.
מוראט סנט וויל, האיטי
איכות יוצאת דופן
אין להשוות את מצבם של ציירים ענקים כמו זאן פוס, Jean Fous, או הקטור טרוטין, Hector Trotin אשר נאלצו למכור את יצירותיהם (הם נדחו על-ידי גלריות) ברחובות מונפרנאס או בשוק הפשפשים, למציאות הנוכחית אשר נהנית משינוים חברתיים וכלכליים כה דרמטיים עבור הציירים. רוח תרבותית שונה ורעננה נושבת באמנות האוניברסלית וגורמת להקמתם של מוזיאונים מתמחים חדשים עם אוספים קבועים, ארגון שיטתי של סלונים בינלאומיים (פריז), כנסים דו-שנתיים, Bienale, ותלת-שנתיים, Trienale כמו לדוגמה בלוגאנו, בזגרב, בבואנוס-איירס, בברטיסלאבה ועוד, כמו גם תערוכות ניידות של ציירים עכשוויים ומן העבר.
במדינות רבות כמו גרמניה, ספרד, פורטוגל, שווייץ, הונגריה, קרואטיה, הולנד, בלגיה, ארצות-הברית, האיטי וונצואלה, יש כבר מוזיאונים לאמנות נאיבית. בצרפת לבדה יש ארבעה מוסדות כאלה, מוזיאון אנאטול יקובסקי, Anatole Jakovsky, בניס, ועוד שלושה בפריז, בוויק, Vicq, ובלאבאל, Laval, עיר הולדתו של רוסו.
תוצאה נוספת של כל האירועים והשינויים אשר הוזכרו עד כה, היא איכות היצירות, חלק מהן יוצאות דופן כמו של הציירים הגרמנים הרבגוניים ברונו אפלה, Bruno Epple, יאן בלט, Jan Balet, הקרואטי איבאן רבוזין, Ivan Rabuzin, האנגלייה בריל קוק, Beryl Cook, ההולנדי יליד אורוגוואי גורקי בולאר, Gorki Bollar, וההונגרי הנפלא תמאס גלמבוש, Tamas Galambos. באותה נשימה ובאותה רמה יצוינו גם קרלוס פרטאגודו, Carlos Perteagudo, אדוארדו אונגר, Eduardo Ungar, וגאטו פריאס, ,Gato Friasהארגנטינאים, הקולומביאני נואה לאון, Noe Leon, וכן הגל החדש של ציירים האיטיאנים כמו פריצנר לאמור, Fritzner Lamour, מוראט סינט וויל, Murat Saint Vil, אמנים בעלי דמיון רב אשר יצירותיהם מקשטות מוזיאונים ואוספים פרטיים חשובים ברחבי תבל.
האמנות הנאיבית בהאיטי
כאשר מדברים על האמנים הנאיבים צריך לעצור ולו בחטף בהאיטי. האי אשר רוחות שני הימים, האטלנטי והקריבי, מלטפות את חופיו. פירוש המילה האיטי בשפת הילידים הוא "ארץ ההרים". את האיטי גילה קריסטובל קולון (קולומבוס) בשנת 1492, אז הייתה חלק מהאי הגדול היפה לה-היספניולה, La Hispaniola. האיטי קיבלה את עצמאותה בשנת 1804, ארץ יפה עם היסטוריה עשירה ואגדות אין ספור, שהיו עטיפה נשגבת לכאב העממי. אך מעבר להיסטוריה לאגדות ולכאב, יש משהו המביא את העם הזה לגבהים לא מוכרים ביצירתיות שלו בתחום האמנות, צבעים, צבעים ועוד צבעים!
האמנות ההאיטיאנית היא "מופת" כך הגדיר אותה הסופר האמריקני סלדן רודמן בספרו "הנס של האמנות ההאיטיאנית", Selden Rodman ,The Miracle of Haitian Art. זאת בשל הבידוד, הקסם הרב והאותנטיות אשר אפשר להשוות אותם לכפרים הקרואטיים המרוחקים הלבין וקובציקה, Hlebine y Kovacica, או לראשוניות הפשוטה בברזיל, Primitivismo .
התבוננות מעמיקה על היסודות הבסיסיים של האמנות ההאיטיאנית מגלה שהיא השלכה ישירה של רזי הוודו אשר הגיעו לכאן לאורך השנים על-ידי עבדים שחורים, שהובאו מהחוף האפריקני המערבי בעיקר מניגריה ומקונגו.
האיטי נשלטה על-ידי הצרפתים אשר כפו את הנצרות על התושבים, ואלה, בכדי למנוע עימותים עם השליטים עסקו בוודו במחתרת, ובנצרות לאור היום. השילוב הזה מוליד אין ספור גרסאות של סצנות מהמקרא בציוריהם כמו "אדם וחוה", "המבול", "תיבת נוח", "הגירוש מגן עדן" ועוד. כל אלה צוירו הרבה לפני התמונות המסורתיות, שסיפרו את הפולקלור, מאורעות היום-יום בכפר וההתרפקות על ההיסטוריה.
ב-1943 הגיע לאי מורה וצייר הולנדי אמריקני, דה וויט פיטרס, De Witt Peters, במטרה ללמד אנגלית. שבוי ביופיה ובקסמה של הארץ ומתוך שכנוע עמוק בכישרונם של התושבים הוא שוטח בפני הנשיא דאז, אלי לסקוט, Elie Lescot, את הרעיון להקים מרכז קבוע ללימודי אמנות ובכך למנוע את הצורך ללמוד במקומות מרוחקים, ולספק את המסגרת האקדמית והמעשית לציירים שיהוו את דור העתיד. ההתלהבות הייתה עצומה. כעבור שנה קם "המרכז לאמנות", Centre d’Art, כור היתוך לפסלים ולציירים חשובים, מוסד אשר משך אליו אנשי רוח כאנדרה ברטון, Andre Breton, אנדרה מלרו, Andre Malraux, ז’אן מארי דרוט, Jean Marie Drot, וז’אן פול סרטר, Jean Paul Sartre, כולם מעריצי אמנות בכלל ואמנות נאיבית בפרט. בהקשר זה נזכיר גם את הרומן "הקומיקאים" של הסופר האנגלי גרהאם גרין, Graham Green, השופע בגילויים על החברה והתרבות באי המסתורין.
הכרה מהציבור הרחב
הדור הראשון, שעם הבולטים שבצייריו נמנו פילומה אובין ואחיו סנק, Philome Obin y Seneque, הקטור היפוליט, Hector Hyppolite, קסטרה בסיל, Castera Bazile, ווילסון ביגוד, Wilson Bigaudפרפט דופו, Prefete Duffaut, פיליפ סלנאב אוגוסט, Philippe Salnave Auguste, ועוד, סלל את הדרך לגל הבא של ציירים איכותיים, כמו ז’רארד ולסין, Gerard Valcin, שעליו כתב בשנת 1978 הניוזוויק: Some of the marvelous second generation painters - such as Gerard Valcin, מיציוס סטפאן Micius Stephane, וילמינו דומונד, Wilmino Domond, ז’אק אנגראנד גורג, Jacques Enguerrand Gourgue, אנדרה פייאר, Andre Pierre, והפסל "הקוסם בעץ" לודוויק בוז, Ludovic Booz.
הצלחתם של הציירים הענקים הללו דחפה ערב רב של ציירים ברמות נמוכות יותר. אלה הציפו את השוק והפכו את האמנות לתעשייה אשר אינה מייחדת את יוצריה. תופעה זו הציתה נורות אזהרה וגרמה לסיווג מחדש של האמנות האיכותית מהאיטי אשר חזרה לכותרות ונכנסה לעידן הזהב שלה כאשר היא נכנסת בשנות השבעים בדלת הראשית למרכזי האמנות, למוזיאונים ולגלריות מהחשובים בתבל, ומציגה את הבשורה האקזוטית של האמנים הקלאסיים ודור הממשיכים הצעיר.
יצירות של המאסטרים ההאיטיאנים הגדולים נכללו גם בתערוכות החשובות במינכן ובציריך. בשנת 1975, אולפני "קונטיננטאל ברלין" בגרמניה הפיקו סרט באורך מלא על האמנים הנאיבים העכשוויים החשובים ביותר. הסרט חושף את סיפור חייהם ויצירתם של אנדרה פייאר, גרארד ואלסין, פילומה אובין ולואינס מנטור, Louines Mentor. במקביל, התיאורטיקנים המוכרים והחשובים ביותר של האמנות הנאיבית, אנאטול יקובסקי, Anatole Jakovsky, ואוטו ביאלגי מרין, Oto Bihalji Merin, פרסמו ביקורת נלהבת ומחמיאה על האמנות המגיעה מהאי הקסום.
ההיסטוריונית ומבקרת האמנות הגרמניה, אוטה שטביש, Ute Stebich, אירגנה בשנים 1979-78 אוסף מדהים של אמנות מהאיטי והציגה אותו במוזיאון ברוקלין בניו-יורק ובמרכז האמנות בעיר מילווקי. התערוכה הועברה לאחר מכן לפסטיבל התרבויות העולמי בברלין, משם היא מגיעה למוזיאון בניו-אורלינס, וקוצרת לאורך כל הדרך ביקורות נלהבות והכרה של הציבור הרחב.
חשוב להזכיר, כי בבתי המכירות הגדולים בעולם סותבי’ס וכריסטי’ס התנהלו ומתנהלות מכירות המיועדות לאמנות נאיבית דרום-אמריקנית, האיטיאנית ואירופית בלבד.
האמנות הנאיבית ואני
בשנת 1965 הובילני גורלי לדרום-אמריקה. הגעתי אליה לאחר מסע ארוך בן שישה חודשים שבו חרשתי את אירופה ואת ארצות-הברית, כפי שהתרמילאים המודרניים של היום משוטטים במזרח. הנסיבות השאירוני בדרום, שם הקמתי את ביתי והתגוררתי עד 1983, שנה שבה שבתי הביתה. עקב עסקיי המשכתי לשוטט בעולם, בעיקר בדרום-אמריקה שהייתה לי לבית שני. מאז ומתמיד אהבתי אמנות, אך באמריקה הלטינית התוודעתי לאמנות שונה, צבעונית ועשירה, תמימה, לא מתוחכמת וסיפורית, ציורים שסיפרו את מאורעות הכפר. נשביתי בקסמם.
האיר מזלי והיכרתי בעל גלריה מכובדת, מומחה בעל שם לאמנות נאיבית, התיידדנו מאוד. הרכישות הראשונות באוספי, בשנת 1978, היו של יצירות מהאיטי. במיוחד משכו את עיניי הצבעים מלאי החיים והאופטימיים אשר לא רמזו כהוא זה על העוני הנורא השורר באי. בהמשך, הגעתי להאיטי כדי לבחון, לספוג ולהבין, לא שבעתי! להפך, רציתי עוד, הרבה יותר.
בשנת 1982 קיבלתי אישור ממשרד התיירות והתרבות של האיטי להפיק סרט על האי, כשהדגש הוא האמנות. האישור היה חשוב כיוון שהאיטי נאנקה תחת שלטון רודני ממושך. אנשי המשטרה החשאית של בייבידוק דוואלייאר ארבו בכל פינה ולאנשים נשקפה סכנה. האישור הרשמי זיכה אותי בליווי של צמד שוטרים ונהג חביבים אשר לקחו אותי לכל פינה נידחת ופתחו בפני דלתות ובתים שלא הייתי יכול להגיע אליהם בגפי.
זו הייתה חוויה בלתי נשכחת לנוע בין הכפרים, בשווקים, בבקתות, לחוש את האנשים, את הפשטות, לראות עד כמה עוני מביש לא פוגם באופטימיות, בחדוות החיים, בצבעים. שם הכול מצויר. גזעי העצים, האוטובוסים, קירות הבקתות, הכול. כל מקום חשוף מצויר. זו מנגינה בלתי פוסקת של ערגה המחדדת את כל החושים. הגענו לבקתות עלובות ובודדות בלב צמחייה עבותה, רחוקות מכל כפר או שכן. באחת כזו חי לו בצניעות הצייר כוהן הדת האגדי אנדרה פייאר. רעדתי מהתרגשות כאשר לחצנו ידיים. האיש שציוריו נמכרים באלפי דולרים חי בפשטות, כאשר כל מעייניו וכספו מיועדים להיטיב עם צאן מרעיתו. אכן יש לנו מה ללמוד מאנשים כאלה. בין היתר ביקרנו גם בטקסי וודו אותנטיים (שאינם מיועדים לתיירים), חוויה מרשימה ומופלאה ביותר אשר ממחישה את הקשר שבין הציור לרוח. שם בהאיטי החל להתגבש אוסף האמנות הנאיבית שלי.
האוסף כולל כאלפיים יצירות מקוריות, כאשר כ-780 מהן נאיביות, השאר משתייכות לזרמים שונים, רובם המכריע פיגורטיביים. ראוי לציין, כי היהלומים שבכתר האוסף הם 87 ציורים של משפחת פיסארו לדורותיה. למיטב ידיעתי, זהו האוסף היחיד מסוגו בארץ, ונדיר גם מחוצה לה.
כל היצירות המופיעות בכתבה הן מהאוסף של בן-ציון ואינגה זלמן.
|
|
